תאולוגיית שחרור
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאולוגיית השחרור היא גישה תאולוגית נוצרית המדגישה את שחרור המדוכאים. בהקשרים מסוימים, היא עוסקת בניתוחים חברתיים-כלכליים, עם "דאגה חברתית לעניים ושחרור פוליטי לעמים מדוכאים"[1]. בהקשרים אחרים, היא מתייחסת לצורות אחרות של אי שוויון, כמו גזע או מעמד.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: אינו בנוי כערך, לא בשפה, ולא בארגון המידע. אין מקורות, דרושה ויקיזציה. | |
תאולוגיית השחרור ידועה בעיקר בהקשר הלטינו-אמריקאי[2], במיוחד בתוך הנצרות הקתולית בשנות ה-60 של המאה ה-20 לאחר ועידת הוותיקן השנייה, שם היא הפכה לפראקסיס הפוליטי של תאולוגים כמו גוסטבו גוטיירס, לאונרדו בוף ובישועים חואן לואיס סגונדו וג'ון סוברינו, שתבעו את הביטוי "אופציה מועדפת לעניים". ביטוי זה שימש תחילה על ידי האב הישואי פדרו ארופה ב-1968 וזמן קצר אחר כך הסינוד העולמי של הבישופים הקתולים ב-1971 בחר כנושא שלו את הצדק החברתי[3][4].
ההקשר הלטינו-אמריקאי הוליד גם תומכים פרוטסטנטים של תאולוגיית השחרור, כמו רובן אלבס, ג'וזה מיגונס מנינו, ורנה פדילו, אשר בשנות ה-70 של המאה ה-20 קרא לשילוב של אוונגליזם ואחריות חברתית[5][6].
תאולוגיות שחרור התפתחו גם בחלקים אחרים של העולם כמו תאולוגיה שחורה בארצות הברית ובדרום אפריקה, תאולוגיית השחרור הפלסטינית, תאולוגיה דלית בהודו ותאולוגיה של מינג'ונג בדרום קוריאה.