תאוריית האוטר
תאוריה קולנועית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית האוּטֵר או תאוריית המְחַבֵּר ("Auteur" הוא "מחבר" בצרפתית[1]) היא תאוריה קולנועית, הגורסת כי סרט קולנוע משקף את החזון היצירתי האישי של הבמאי, כאילו הוא היה ה"אוטר" (המחבר) העיקרי. לפי התאוריה, על אף היותו של סרט קולנוע תוצר של תהליך הפקה תעשייתי, ולפעמים אפילו בגלל זה, בסופו של דבר - קולו היצירתי של האוטר הוא ייחודי מספיק, על מנת להתבלט מעבר להשפעות של שאר הגורמים המעורבים בתהליך היצירה (בין השאר אולפני הקולנוע), שהוא עבודה קולקטיבית של בעלי מקצועות רבים ושונים. במקרים מסוימים, מפיקי סרטים בפועל נחשבים לבעלי השפעה על הסרטים שהם מפיקים, בדומה לזו של במאים-אוטרים.
במילים אחרות: על אף שסרט קולנוע הוא תוצר של בעלי מקצועות רבים ושונים, עדיין ניתן להשוות בין סרטיו השונים של במאי מסוים, למצוא בהם קווי דמיון משותפים ולראות בהם את "חתימת ידו האישית".
מהבמאים המוקדמים שניתן למנותם כאוטרים: פרנק קפרה, הווארד הוקס, אלפרד היצ'קוק, ז'אן רנואר ואורסון ולס[2].
תאוריית האוטר השפיעה על ביקורת הקולנוע מאז 1985, לאחר שזכתה לתמיכתו של הבמאי ומבקר הקולנוע פרנסואה טריפו[3], ושימשה ככלי לניתוח של סרטים אשר היה מקושר, במקור, עם הגל החדש בקולנוע הצרפתי ועם מבקרי הקולנוע הצרפתיים שכתבו ביקורות בעבור "מחברות הקולנוע". שנים מאוחר יותר, התאוריה המשיכה להתפתח באמצעות מבקר הקולנוע של העיתון "וילג' ווייס" אנדרו סאריס[4].