תאזזה סנבת
ספר הלכה שנכתב לפי המסורת במאה החמש עשרה, על ידי הנזיר אבא צברה, / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תְאְזַזֵה סנְבֶת (געז: ትእዛዘ ሰንበት, "מצוות השבת") הוא ספר הלכה שנכתב לפי המסורת במאה החמש עשרה, על ידי הנזיר אבא צברה, מפוסקי ומחדשי ההלכה הגדולים של קהילת ביתא ישראל, כחלק מפועלו לשימור יהדותה של קהילת ביתא ישראל ואחדותה בתקופה בה הייתה נתונה תחת לחץ הנצרות. עיקר הספר עוסק במסירות לשבת, ומפרט את איסורי השבת ומציג את כוח הגאולה שבשמירתה, תוך שימוש בחומר אגדי על הבריאה, על גן העדן ועל חיי אברהם[1]. התאזזה סנבת הוא יצירה ייחודית ליהודי אתיופיה, הן מבחינת מקוריותה והן בשל ערכה כיצירה ספרותית[2], ומהווה את אחד הספרים העתיקים המעטים המעלים על הכתב את התורה שבע"פ שהדריכה את קהילת ביתא ישראל בגלות. ל"תְאְזַזֵה סנבת" נודעת חשיבות רבה ביותר והשפעה גדולה על אורח חייהם של יהודי אתיופיה בגלות. כמרבית ספרי הקודש של קהילת ביתא ישראל כתוב גם התאזזה סנבת בשפת געז. שניים מתוך שלושת העותקים, שהם המקורות העתיקים היחידים בעולם של ספר זה, נמצאים כיום (2019) באוסף הספרים הנדירים בספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי באוניברסיטת תל אביב (בעבר היו שייכים ליעקב פייטלוביץ'). בשנת 2019 עברו שני כתבי-היד דיגיטציה וקוטלגו והיום הם זמינים אונליין למשתמשי אוניברסיטת תל אביב. העותק השלישי נמצא בפאריס. הספר תורגם לצרפתית על ידי יוסף הלוי. עבודתו של הלוי תורגמה גם לאנגלית תחת הכותרת "Taazaze Sanbat, Ethiopic text and translation". בנוסף נחקר הספר על ידי מרדכי וורמברנד ונכתבה על הספר עבודת דוקטורט על ידי יוסי זיו.