תוכנית וויאג'ר - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for תוכנית וויאג'ר.

תוכנית וויאג'ר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית החלל וויאג'ראנגלית: The Voyager program) היא משימת חלל של שתי גשושיות לא מאוישות של נאס"א, ששולחו למסע של עשרות שנים בין כוכבי לכת, ולאחר מכן הלאה אל מחוץ למערכת השמש.

מסלולן של וויאג'ר 1 ו-2. וויאג'ר 1 האיצה בעזרת המקלעת הכבידתית של צדק ושבתאי, וויאג'ר 2 נעזרה גם באוראנוס ונפטון.
מסלולן של וויאג'ר 1 ו-2. וויאג'ר 1 האיצה בעזרת המקלעת הכבידתית של צדק ושבתאי, וויאג'ר 2 נעזרה גם באוראנוס ונפטון.

בשנת 1977 שוגרו שתי הגשושיות הזהות וויאג'ר 1 ו-2 למסלול ארוך בין כוכבי הלכת צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון, כדי לשלוח ארצה צילומים של כוכבי הלכת על לוויניהם וטבעותיהם, וצילומים ונתונים נוספים של גופים אחרים. לאחר שמשימתן בין כוכבי הלכת הושלמה, המשיכו הגשושיות אל קצה מערכת השמש ומעבר לה, כשהן משדרות כל העת נתונים חשובים.

מסע הגשושיות התאפשר הודות לשימוש במקלעת כבידתית, כלומר הן חלפו סמוך לכוכבי הלכת בצורה כזאת שכוח המשיכה שלהם העניק להן תאוצה ושינה את מסלולן כפי שהיה מתוכנן. משום כך, לאחר ששוגרו לחלל הצורך שלהן בדלק היה זעיר.

  • נכון ל-7 בפברואר 2016 וויאג'ר 1 יצאה מגבול מערכת השמש והיא נמצאת במרחק של 134.0058 יחידות אסטרונומיות (בערך 20.053 מיליארד ק"מ) מכדור הארץ וכעת היא העצם מעשי ידי אדם המרוחק ביותר מכדור הארץ. בתחילת 2012 הפחיתו מפעילי הגשושית את הטמפרטורה של הספקטרומטר אולטרה סגול שלה כדי להאריך את זמן יכולת שיגור הנתונים שלה. ככל הנראה הגשושית תמשיך לשגר נתונים עד שנת 2025.
  • נכון ל-7 בפברואר 2016, וויאג'ר 2 הייתה במרחק של 110.313 יחידות אסטרונומיות מהשמש (בערך 16.502 מיליארד ק"מ) והיא מתרחקת ממערכת השמש במהירות של 15.464 קילומטר לשנייה או כ־3.3 יחידות אסטרונומיות לשנה. הגשושית ממשיכה לשדר מידע על סביבותיה (כעת כבר מחוץ למסלולו של פלוטו) בעזרת מערך רשת החלל העמוק (DSN), וצפויה להמשיך לשדר עד בערך שנת 2020 - המועד המוערך כי יאזל לגשושית כל חומר המספק אנרגיה, היא תפסיק הפעלת כל המכשירים הנמצאים עליה, ותמשיך לשוטט בחלל לנצח, או עד שתתרסק על עצם כלשהו.

הזדמנות של פעם ב-176 שנה

התוכנית המקורית של נאס"א נקראה "המסע הגדול" (Grand Tour) ויועדה להיות מסע לכוכבי הלכת המרוחקים יותר מכדור הארץ. אחד המהנדסים, גארי פלאנדרו (Gary Flandro), התבקש לחשב את המסלולים והדלק שיהיה נחוץ, ולבדוק אם אפשר יהיה להשתמש במקלעת כבידתית. תוך כדי עבודה גילה פלאנדרו שבסוף שנות 1970 צדק, שבתאי, אוראנוס ונפטון יהיה כולם באותו צד של השמש. לפי חישוביו התיישרות זו תאפשר ביקור בכל ארבעת כוכבי הלכת החיצוניים במסע אחד, ותהיה קצרה ב-20 שנה מטיסה מארץ אל נפטון. ההזדמנות הייתה נדירה מכדי להחמיץ אותה, ונאס"א התגייסה במטרה להשלים את הפרויקט בזמן[1]. למעשה, פלאנדרו ואנשי הצוות שאיתו תכננו כבר שהגשושיות ימשיכו לחלל החיצון, וישדרו משם לאחר שיסיימו את משימתן במערכת השמש.

חקר החלל בשנות השבעים

בשנות השבעים של המאה העשרים התמקד חקר החלל במחקר גופים אשר אינם תלויים בכדור הארץ, כלומר חקר כוכבי הלכת.

לאחר הנחיתה על הירח ב-16 ביולי 1969 והמשימות שאחריה, אשר חקרו את הירח בתחילת שנות השבעים, חל שינוי בחקר החלל, ויעד המשימות במשך שנות השבעים היה חקירת מערכת השמש כולה.

ישנן מספר סיבות לתפנית זו ביחס אל חקר החלל:

  • הירח, אשר היה עד עתה גרם השמים היחיד שנחקר בצורה אינטנסיבית, הן על ידי גשושיות בלתי מאוישות והן על ידי חלליות מאוישות, הפסיק להיות מסתורי כפי שהיה בעבר, עקב התגליות הרבות שהתגלו בטיסות אליו. לא היה תמריץ לשלוח טיסות נוספות לירח, כיוון שהמחקר בו התקרב לסיומו, והמחיר של הטיסות אליו לא השתווה לתועלת שיפיקו מהן. לכן, התרכזו החוקרים בכוכבי הלכת, אשר בתקופה של הטיסות לירח הוזנחו.
  • טכנולוגיות השיגור והנחיתה השתפרו במרוצת השנים, והוזילו את העלויות של שליחת גשושיות לחלל.
  • המירוץ לחלל, אשר היה חלק מן המלחמה הקרה, המשיך גם אחרי הנחיתה על הירח, ועבר אל חקר מערכת השמש כולה. על מנת להוכיח את עליונותן, השקיעו מעצמות החלל יתר מרץ במחקר הגופים השונים במערכת השמש.
  • האווירה ששררה לאחר הנחיתה על הירח הייתה אופטימית מאוד בנוגע לחקר החלל. אנשים ראו בחלל את העתיד של האנושות ואת שיאה של הקדמה. כבר בכוח העובדה הזאת להמריץ חקר פלנטות חדשות. אך בנוסף לקדמה שראו בחלל, כוכבי לכת רבים היו מושא עיניהם של אזרחים בכל העולם, כיוון שהאמינו כי שם יימצאו חיים חוצניים. בתקופה זו האמינו כי בכוכב הלכת נוגה קיימים חוצנים, בעיקר בגלל מראה האטמוספירה שלו. רק במשך העשור התגלה כי בכוכב הלכת קיימים תנאים שנוגדים כל היתכנות לחיים במקום. גם בכוכב הלכת מאדים, וכן בירחים של ענקים גזיים, סברו כי קיימים חיים. קרל סייגן, מבחירי האסטרונומים בתקופה זו, נתן משקל רב לרעיונות אלו, והאמין כי אכן קיימים חיים מחוץ לכדור הארץ, ואולי אף במערכת השמש עצמה. בעצתו, נשלחו בתוך גשושיות וויאג'ר תקליטי זהב, אשר נשאו בתוכן מידע על המין האנושי, על מנת שביום מין הימים, אם יצור מחוץ לכדור הארץ יראה את התקליט, הוא יוכל לדעת מי שלח אותו, ואף איך יוכל ליצור קשר איתו. אומנם, מכיוון שהסיכוי לתרחיש זה הוא נמוך ביותר, תקליטי הזהב הם יותר מחווה מהמין האנושי מאשר משלוח ליצורים חוץ-ארציים.

תוכנית וויאג'ר היוותה תנופה לחקר החלל בתקופה זו, ורבים מממצאיה מהווים גורם משפיע גם בימינו.


ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תוכנית וויאג'ר בוויקישיתוף
ערך זה הוא קצרמר בנושא מדעי החלל. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
תוכנית וויאג'ר
Listen to this article