תורת ההפרעות (מכניקת הקוונטים)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תורת ההפרעות (בתרגומים ישנים מכונה גם טרידה) היא שיטה לפתרון מקורב של בעיות במכניקת הקוונטים, על ידי שימוש בתורת ההפרעות המתמטית. עיקר השיטה הוא הפרדת הבעיה הפיזיקלית לשתי תתי-בעיות:[1]
- בעיה עיקרית שפתרונותיה ידועים מראש, אם בצורה אנליטית ואם בצורה מקורבת - זוהי בעיית הבסיס.
- בעיה נוספת בעלת ערכים עצמיים קטנים ביחס לבעיית הבסיס - זוהי ההפרעה.
על פי השיטה ניתן להרכיב את הפתרונות של הבעיה הכללית (כולל ההפרעה) באמצעות סופרפוזיציה של פתרונות של בעיית הבסיס.