תקשורת לא-אלימה - Wikiwand
For faster navigation, this Iframe is preloading the Wikiwand page for תקשורת לא-אלימה.

תקשורת לא-אלימה

תקשורת לא-אלימהאנגלית, Nonviolent CommunicationTM, או בקיצור NVC; מוכרת בישראל כ"תקשורת מקרבת", ובקיצור תק"מ, ובעולם גם כ-"Compassionate Communication", והיא מכוּנה גם "שפת הג'ירף") היא גישה לניהול מערכות-יחסים בכל המישורים (בין-אישי, תוך-אישי, ובין משפחות, קהילות ומדינות) אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג. מטרתה היא לאפשר יצירת שינויים במערכות יחסים שישרתו את כל הצדדים המעורבים, וכן להצליח לנהל את מערכות היחסים באופן יעיל, מקרב ובונה-אמון באמצעות מיקוד השיח והפתרונות בַּצרכים של כל הצדדים. הגישה משמשת לפתרון ואף למניעה של קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים ביותר מ-200 מדינות בעולם, והיא מביאה תפישת-עולם מקיפה של אי-אלימות בצד כלים פרקטיים ומודל יישומי-מעשי. ייחודה הוא בכך, שהשיח שהיא יוצרת מוביל לגילוי העקרונות והצרכים המהותיים שמאחורי העמדות השונות, מה שמאפשר חיבור ומציאת פתרונות המקובלים על כולם גם במצבים שנראו עד כה חסרי-מוצא.

מהות הגישה

מרשל רוזנברג מדגים את עקרונות הגישה ואת יישומה באמצעות בובות-יד של ג'ירף ושל תַן (נווה שלום, 1990)
מרשל רוזנברג מדגים את עקרונות הגישה ואת יישומה באמצעות בובות-יד של ג'ירף ושל תַן (נווה שלום, 1990)

הגישה נובעת מהתבוננות על האופן המוכר שבו רוב בני-אדם מדברים ומקשיבים זה לזה רוב הזמן, בניסיון למלא את צורכיהם. הכוונה היא בעיקר לשימוש בשיפוטים, האשמות, ניתוחים הדדיים, דרישות, איומים, פרסים ועונשים - אופן תקשורת שברוב המקרים מגדיל את הסיכוי לניכור ואלימות בין הצדדים המעורבים, מקטין את הסיכוי ליצור ביניהם הבנה וחיבור, ומתוך כך - מקטין את הסיכוי למילוי הצרכים. הגישה רואה תקשורת מהסוג הזה כ"אלימה" (או "מרחיקה"), וכמטאפורה, מכנה אותה "שפת התן". (התן, לפי רוזנברג, מסמל מצב תודעה הנובע ממצוקה, שבו אנו רואים/ות רק את הצרכים של עצמנו ולבנו סגור אל האחר).

הגישה מציעה אלטרנטיבה לתודעת הנפרדות ולחשיבת ה"בסדר/לא-בסדר" שבבסיסה: פרוטוקול-שיח פשוט, שכאשר נעזרים בו, גם בדיבור וגם בהקשבה, הוא מגדיל מאוד את הסיכוי ליצירת אמון, הבנה וחיבור ולמילוי צורכי כל הצדדים, ומקטין את הסיכוי לשימוש באלימות. תקשורת מהסוג הזה מכונה "לא-אלימה", "מקרבת" או "שפת הג'ירף". (הג'ירפה, לפי רוזנברג, מסמלת את היכולת לראות מלמעלה ובלב פתוח את המצב ואת הצרכים של כולם).

רוזנברג מניח ששתי דרכי התקשורת השונות נובעות משתי תפישות-עולם הפוכות, והגישה כולה מבוססת על בחירה מודעת בהתמרה (טרנספורמציה) של הרגלי החשיבה והדיבור שלנו, הנובעים מתפישת-העולם מבוססת הנפרדוּת, לכאלו המושתתים על חמלה, כנות אמיצה ואכפתיות הדדית.

בבסיס הגישה כמה הנחות[1]:

  1. לכל בני ובנות-אדם אותם צרכים אוניברסליים.
  2. כל הצרכים שווים בחשיבותם.
  3. העולם מציע מספיק משאבים למילוי הצרכים הבסיסיים של כולם.
  4. כל פעולה אנושית נועדה למלא צרכים, ולפיכך אלימות היא תגובה טראגית לצרכים שלא נענו, וניסיון טראגי ומגושם למלאם.
  5. כל רגש אנושי מצביע על (ונובע מ) צרכים מסופקים או לא מסופקים.
  6. לכל בני ובנות-אדם יכולת לחמלה (ראיית הצורך הלא-מסופק של האחר והבנת הקושי הטמון בכך)
  7. בני-אדם נהנים לתת (והכוונה בנתינה היא - מבחירה, ללא גמול ולא מתוך פחד/אשמה).
  8. בני-אדם ממלאים צרכים רבים באמצעות מערכות יחסים של תלות-הדדית (inter-dependence).
  9. בני-אדם משתנים.
  10. בחירה היא פנימית.
  11. הדרך הישירה ביותר לשלום עוברת דרך חיבור עצמי.
  12. קונפליקט הוא הזדמנות לחיבור, צמיחה, העמקת הקשר ושיפורו.
  13. מקורה של התקשורת האלימה הוא בתפישת-עולם מוסרנית וכוחנית, שלפיה קיימים נכון ולא-נכון, בסדר ולא-בסדר, נורמלי ולא-נורמלי, ולפיכך יש אנשים "טובים" ו"צודקים" יותר מאחרים, והם צריכים לשלוט בכוח באלה ש"רעים" או "אשמים" (ואפילו לשאוב הנאה משליטה כוחנית זו) ו"לתקן" אותם ואת דרכיהם. תפישת-עולם זו היא הגורמת לכך שכאשר משהו מפריע לאדם מסוים בהתנהגות הזולת, הוא עשוי לסווג באופן אוטומטי את עצמו לטוב וצודק, ואת האחר לרע ו/או אשם ו/או לא-בסדר, ולנסות לשנות בכוח ("לתקן") את הזולת או את התנהגותו, בין השאר באמצעות תקשורת "אלימה".

השיטה מושפעת מעקרונות האי-אלימות של מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג, מהגישות ההומניסטיות של קארל רוג'רס ומרטין בובר, ומגישתו של הפילוסוף קרישנמורטי.

המודל היישומי של הגישה

המודל היישומי של הגישה עוסק בשני ההיבטים המשלימים של כל תקשורת - שידור וקליטה.

שידור בתק"מ נקרא "ביטוי עצמי" וקליטה בתק"מ נקראת "הקשבה אמפתית".

הן הביטוי והן ההקשבה מתקיימים, בתק"מ, באמצעות שימוש בארבעה מרכיבי שפה - תצפית, רגש, צורך ו-בקשה.

ביטוי עצמי

ביטוי עצמי באמצעות ארבעת מרכיבי המודל:

  1. תצפית (נקייה מפרשנות/הערכה) - תיאור המצב כפי שנקלט בחושיו של הדובר.
  2. רגש (במובחן ממחשבה/פרשנות/הערכה) - תחושה פיזית שמרגישים בגוף, שהיא מצב הרוח של הבנאדם. לדוגמה: אכזבה, שמחה, כעס, התרגשות...
  3. צורך (במובחן מו הדרך למילויו) - משאב-חיים חיוני, שבני-האדם או יצורים חיים זקוקים לו לטובת קיום פיזי, רגשי, חברתי או רוחני. כלל הצרכים של בני-האדם הם אוניברסליים, כמו למשל - ביטחון, אמון, נראות, הקשבה, הבנה, הזנה, שקט, שלווה, חירות, יצירתיות, אותנטיות, אהבה, חיבור, קהילה, משמעות... לכל צורך יש אסטרטגיות (דרכים) שונות למילויו.
  4. בקשה (במובחן מדרישה/תביעה) - תיאור, באופן בהיר ובלשון הווה, של מעשה או התנהגות שהזולת יכול לעשות, על מנת למלא (לפחות באופן חלקי) את הצורך שתואר.

משפט לדוגמה: "כשאמרתָּ לי: 'את לא יודעת כלום' (תצפית), הרגשתי תסכול, עצב ובדידות (רגשות), כי הצורך שלי בכבוד, בהערכה ובנִראוּת (צרכים) לא התמלא, ואני מבקשת שתגיד לי אם יש משהו שאתה מעריך בי (בקשה)".

המודל מניח, שביטוי עצמי כזה תורם להנעת אנשים מתוך בחירה ורצון, ולפיכך מתוך אחריות, בעוד ששימוש במרכיבי תקשורת "אלימים", כגון ביקורת, שיפוטים, הכללות, הערכות, אנליזות, השוואות, עצות והצעות, עלול להביא להנעת אנשים מתוך חובה וכורח (פחד, אשמה או בושה), מה שיפחית את האחריות שלהם על התנהגותם ("הייתי חייב/מוכרח") ויעמיק את הניכור בין בני-אדם.

אמפתיה

אמפתיה לפי גישה זו, היא הקשבה פעילה, מתוך חמלה, באמצעות התייחסות למרכיבי השיח המקרב. אמפתיה כוללת שלושה שלבים:

  1. הקשבה מתוך הרגשת חמלה. החמלה נובעת מההבנה, שהזולת הוא בעל רגשות וצרכים המשותפים לכל בני-האדם, ולכן המקשיב/ה יכול/ה להזדהות איתם, גם אם התנהגותו של הזולת (קרי, דרך-הפעולה שבה בחר למילוי הצורך) מעוררת בו/ה קושי.
  2. ניחוש הרגשות והצרכים של הזולת מתוך התנהגותו ודבריו, תוך הימנעות מודעת מהתייחסות למרכיבים של "השפה האלימה" שהיו במסר. לדוגמה: "את עצובה?" (אמפתיה לרגש). "אתה עייף והיית רוצה כרגע שקט?" (אמפתיה לרגש ולצורך). "בעצם מה שאת אומרת, זה שחשוב לך להבין?" (אמפתיה לצורך).
  3. תיקוף: המקשיב מבטא שהוא מבין את ההיגיון והטבעיות ברגשותיו של הזולת, לנוכח זה שצרכיו לא ממולאים, ואת ההיגיון והטבעיות בכך שצרכיו של הזולת לא ממולאים, לנוכח הסיטואציה. לדוגמה: "אני יכול בהחלט להבין למה אתה מרגיש פחד ושנאה ולמה הצורך שלך בביטחון לא מתמלא, כשיש איום ממשי ומתמשך על חייך ועל חיי הקרובים לך".

לקריאה נוספת

ד"ר מרשאל רוזנברג, תקשורת לא-אלימה תקשורת מקרבת - שפה לחיים. הוצאת פוקוס

ארנינה קשתן, חוברת יסודות להכרת המודל של תקשורת לא-אלימה.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא תקשורת לא-אלימה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Inbal Kashtan, Miki Kashtan, Key Assumptions and Intentions of NVC, BayNVC.org
{{bottomLinkPreText}} {{bottomLinkText}}
תקשורת לא-אלימה
Listen to this article