תרופות אנטי-אפילפטיות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תרופות אנטי-אפילפטיות הן קבוצה מגוונת של תרופות המשמשות בטיפול בהתקפים אפילפטיים. כמו כן ישנו שימוש גובר והולך בתרופות אנטי-אפילפטיות בטיפול בהפרעה דו-קוטבית בעקבות דיווחים על כך שרבות מהן פועלות כמייצבות מצבי רוח. מטרת התרופות נוגדות הפרכוסים היא לדכא את הירי (שליחת פולסים חשמליים) המהיר והמוגזם של תאי עצב (נוירונים) שהוא הגורם להתחלת התקף. תרופה נוגדת פרכוסים יעילה תמנע את התפשטות ההתקף במוח ותציע הגנה נגד השפעות אקסיטוטוקסיות העלולות לגרום לנזק מוחי. אקסיטוטוקסיות (excitotoxicity, אנ') היא נזק או מוות של תאי עצב בעקבות חשיפה מוגברת לנוירוטרסמיטרים מסוימים, ובעיקר גלוטמט, הגורמת לפעילות יתר של התא. יש מחקרים הקובעים שתרופות נוגדות פרכוסים הן עצמן קשורות ל-IQ נמוך אצל ילדים,[1] אך מחקרים אלה שנויים במחלוקת בהתחשב בסכנה שהתקפים אפילפטיים עלולים להציב בפני ילדים. תרופות נוגדות פרכוסים נקראות, בצורה מדויקת יותר, תרופות אנטי-אפילפטיות ולפעמים מכנים אותן תרופות נוגדות התקפים. בעוד שנוגדות פרכוסים הוא תיאור הולם של תרופות אנטי-אפילפטיות הוא לא מבחין בהבדל בין פרכוסים ואפילפסיה. התקפים לא אפילפטיים הם נפוצים למדי וסוגים אלה של התקפים לא יגיבו לתרופה אנטי-אפילפטית. באפילפסיה השטח בקורטקס הוא רגיש יתר על המידה וניתן לעיתים קרובות לאמת את הפגיעה על ידי EEG או MEG. תרופות אנטי-אפילפטיות עוזרות להפחית את הרגישות באזור זה ובכך למנוע התקפים אפילפטיים.
רוב המטרות המולקולריות של התרופות נוגדות הפרכוסים הן תעלות יונים ממותגות מתח בתעלות הנתרן ומרכיבים במערכת ה-GABA כולל קולטני GABAA, מובילי GAT-1 GABA ו-GABA טרנסאמינאז (אנזים).[2] מטרות אחרות כוללות תעלות יונים ממותגות מתח בתעלות הסידן, SVA2A ו-α2δ.[3][4]
מספר תרופות אנטי-אפילפטיות הראו תוצאות אנטי-אפילפטיות בסוגי אפילפסיה אצל בעלי חיים. ממצאים אלו מרמזים על כך שהן יכולות למנוע את ההתפתחות הצפויה של האפילפסיה או לעצור (ואף להפוך) את התפתחות האפילפסיה. עם זאת, אף תרופה לא הוכיחה שהיא יכולה למנוע אפילפטוגנסיס (התפתחות אפילפסיה אחרי פגיעה, כגון פגיעת ראש) בניסויים בבני אדם.[5]