גישת האליטות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
גישת האליטות (נקראת גם: תורת האליטות, תורת העילית או תאוריית האליטות; באנגלית: Elite theory) היא תאוריה מדינית במדע המדינה ובסוציולוגיה השואפת לתאר ולהסביר את יחסי הכוח בחברה המודרנית. הנחת הגישה היא שמיעוט קטן, המורכב מחברים באליטה הכלכלית וברשתות תכנון מדיניות, מחזיקה ברוב הכוח בחברה, ושעוצמה זו אינה תלויה בתהליכי הבחירות הדמוקרטיים של המדינה. באמצעות תפיסת עמדות בתאגידים או במועצות מנהלים של תאגידים, ובאמצעות השפעה על רשתות תכנון מדיניות באמצעות תמיכה פיננסית או החזקת עמדות בצוותי חשיבה או בקבוצות אינטרס, חברים ב"אליטה" מסוגלים להשיג השפעה ניכרת על החלטות מדיניות של תאגידים וממשלות.
גם כאשר מקבוצה שלמה נשללת כליל הגישה לרשתות הכוח המסורתיות של המדינה (היסטורית, על בסיס קריטריונים שרירותיים דוגמת אצולה, גזע, מגדר או דת), גישת האליטות מזהה ש"אליטות-נגד" מתפתחות באורח תדיר בקרב קבוצות מודרות אלו. ניתן לנתח משא ומתן בין קבוצות מקופחות אלו לבין המדינה, כמשא ומתן בין אליטות ואליטות-נגד. בעיה מרכזית שנוצרת כתוצאה מכך, היא היכולת של אליטות לחבור לאליטות-נגד.
ככלל, גישת האליטות מתנגדת לפלורליזם, מסורת המניחה שכלל בני האדם או לפחות רוב הקבוצות החברתיות, הן בעלות כוח שווה, ומאזנות זו את זו, כשבכך הן תורמות לתוצאות פוליטיות דמוקרטיות המייצגות את הרצון המצרפי המצטבר של החברה. גישת האליטות טוענת שדמוקרטיה היא הבל אוטופי, כפי שנתפסה באופן מסורתי על ידי המסורת השמרנית האיטלקית, או שהדמוקרטיה אינה ניתנת למימוש במסגרת הקפיטליזם, תפיסה בה אוחזת גם גישת האליטות העכשווית, תואמת המרקסיזם.