הרולד וילסון
ראש ממשלת בריטניה (1964 - 1970, 1974 - 1976) / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ג'יימס הרולד וילסון (באנגלית: James Harold Wilson; 11 במרץ 1916 – 24 במאי 1995) היה ראש ממשלת בריטניה, מי שהוביל את מפלגת הלייבור לארבעה ניצחונות על השמרנים בבחירות כלליות, בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20; אינטלקטואל שמאלני-ליברלי, שבתקופתו הותרו בבריטניה הפלות ויחסים הומוסקסואליים ובוטל עונש המוות, אולם התקשה לאושש את כלכלת הממלכה שנקלעה לקשיים.
הרולד וילסון, 1962 | |||||||
לידה |
11 במרץ 1916 האדרספילד, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד | ||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
24 במאי 1995 (בגיל 79) לונדון, הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד | ||||||
מדינה | הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת | ||||||
מקום קבורה | בית העלמין הישן ע"ש מריה הקדושה, קורנוול, דרום-מערב אנגליה, הממלכה המאוחדת | ||||||
השכלה | אוניברסיטת אוקספורד | ||||||
מפלגה | מפלגת הלייבור | ||||||
בת זוג | מרי בולדווין | ||||||
| |||||||
| |||||||
פרסים והוקרה | |||||||
מסדר האימפריה הבריטית, מסדר הבירית, דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן. | |||||||
חתימה | |||||||
בנו של תעשיין העוסק בכימיה, וילסון התחנך באוניברסיטת אוקספורד וכבר בשנותיו באוניברסיטה דגל בביטוח סוציאלי ובאמצעי רווחה אחרים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה גויס וילסון לשירות המדינה. כמנהל כלכלה וסטטיסטיקה (1943–1944) במשרד הדלק והכוח, הפיק מחקר על תעשיית הכרייה. ספרו 'עסקה חדשה עבור פחם' היה הבסיס לתוכניות של מפלגת הלייבור להלאמת מכרות הפחם.
וילסון נבחר לראשונה לבית הנבחרים ב-1945 ומונה לנשיא מועצת הסחר ב-1947, והפך, בגיל 31, לחבר הקבינט הצעיר ביותר בבריטניה מאז ויליאם פיט הבן ב-1783. וילסון התפטר מתפקידו באפריל 1951 במחאה נגד העברת אגרות שירותי בריאות לאומיים למימון חימוש מחדש בעבור מלחמת קוריאה. הוא הפך לדובר הלייבור בנושאי חוץ וכספים, ובשנת 1960 הוא התמודד מטעם הפלג השמאלי של המפלגה מול יו גייטסקל והפסיד. במותו של גייטסקל ב-1963, וילסון נבחר למנהיג מפלגת הלייבור. הוא פעל לגיבוש המפלגה מחדש, ולאחר שהמפלגה ניצחה בבחירות הכלליות של 1964, הוא התמנה לראש ממשלה.
ב-1965 לא הצליח וילסון למנוע הכרזת עצמאות חד-צדדית של ממשלת המיעוט הלבנה ברודזיה, ומאמציו להפיל את הממשלה על ידי שימוש בסנקציות כלכליות ולא בכוח צבאי כשלו. וילסון הרחיק את בריטניה ממעורבות צבאית ישירה במלחמת וייטנאם, אף על פי שנתן תמיכה מילולית למאמץ המלחמתי של ארצות הברית. ממשלתו קידמה רפורמות ליברליות והקימה את האוניברסיטה הפתוחה הבריטית. וילסון הרחיב את הרוב של מפלגתו בבחירות הכלליות של 1966, אך הפופולריות שלו ירדה בסוף שנות ה-60, בין היתר בגלל נטילת האחריות הישירה על המשבר הכלכלי זמן קצר לפני פיחות השטרלינג ב-18 בנובמבר 1967. עם עליית האבטלה והמחלוקות באיגודי העובדים, ניצחו השמרנים בבחירות 1970, ווילסון התפטר.
בבחירות הכלליות של פברואר 1974 השמרנים זכו ברוב קולות אך לא הצליחו להקים קואליציה, והמלכה הטילה על וילסון להקים ממשלה במרץ. ממשל זה החזיק מעמד עד אוקטובר, אז זכה ברוב דחוק לאחר בחירות כלליות חדשות, שניות באותה השנה. מיומנותו של וילסון להחזיק יחד מפלגה של סוציאל-דמוקרטים, איגודים מקצועיים, סוציאליסטים וליברלים הייתה נתונה למבחן ב-1975. כאשר מפלגתו נחלקה בשאלת החברות החדשה של בריטניה בקהילה הכלכלית האירופית (EEC). במשאל עם ביוני על החברות ב-EEC, וילסון הצליח לא רק לאשר את החברות הבריטית בארגון ברוב מוחץ, אלא גם לשים קץ למריבה חריפה וארוכה בתוך מפלגתו. הקשיים הכלכליים נגררו הלאה, וב-16 במרץ 1976 - עם עליית האינפלציה ושביתות העובדים, וילסון הודיע על התפטרותו בפני קבינט המום. המניעים מאחורי התפטרות זו, שהתרחשה שלוש שנים לפני הבחירות המתוכננות הבאות, נותרו לא ברורים.
באפריל המלכה מינתה את וילסון לאביר במסדר הבירית, ובשנת 1983 הוא התמנה לחבר בית הלורדים לכל החיים. וילסון, פוליטיקאי מחונן, ניצח בארבע מתוך חמש בחירות כלליות בהן הנהיג את מפלגתו, יותר מכל מנהיג בריטי אחר של מפלגה כלשהי. באחרית ימיו כתב שלושה ספרי אוטוביוגרפיה על תולדות הקריירה הפוליטית שלו מגוף ראשון.