לטינית קלאסית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
לטינית קלאסית (בלטינית: Lingua·Latīna או Prīsca Latīnitās) היא צורת הלטינית הספרותית המוכרת כשפה תקנית ספרותית שהיה בשימוש על ידי סופרים מהרפובליקה הרומית המאוחרת והאימפריה הרומית המוקדמת. הוא היה בשימוש משנת 75 לפני הספירה ועד המאה ה-3 לספירה, אז התפתחה ללטינית מאוחרת. בתקופות מאוחרות יותר, היא נחשבה ללטינית טובה או ראויה, כאשר הגרסאות השפה לאחר מכן נתפסו כמנוונות או כמושחתות. המילה לטינית מובנת כעת כברירת מחדל כמשמעותה "לטינית קלאסית"; לדוגמה, ספרי לימוד לטינית מודרניים מלמדים כמעט אך ורק לטינית קלאסית.
ראו גם | שפה • כתב • רשימת שפות |
---|---|
מרקוס טוליוס קיקרו ובני דורו של הרפובליקה המאוחרת התייחסו לשפה הלטינית, בניגוד לשפות אחרות (כמו יוונית), כ-lingua latina או sermo latinus. עם זאת, הם הבחינו בשפת העם הרווחת בתור לטינית וולגרית (sermo vulgaris ו-sermo vulgi).
הלטינית דוברה ונכתבה. זו הייתה השפה הנלמדת בבתי הספר. לפיכך חלו עליה כללים מחייבים, וכאשר נלקחו בחשבון נושאים מיוחדים כמו שירה או רטוריקה, חלו כללים נוספים. מאז שהלטינית המדוברת נכחדה (לטובת ההתפתחות הבאה), כללי הטקסטים של פוליטוס (מהוקצעים) עשויים לתת מראה של שפה מלאכותית. עם זאת, הלטינית הייתה צורה של סרמו (שפה מדוברת), וככזו, שמרה על ספונטניות.
התקנים, המחברים והמדריכים מהתקופה הלטינית הקלאסית היוו את המודל לשפה שנלמדה והייתה בשימוש בתקופות מאוחרות יותר ברחבי אירופה ומחוצה לה. בעוד שהלטינית ששימשה בתקופות שונות חרגה מהלטינית ה"קלאסית", נעשו מאמצים מעת לעת ללמוד מחדש וליישם מחדש את המודלים של התקופה הקלאסית, למשל על ידי אלקווין בתקופת שלטונו של קרל הגדול, ומאוחר יותר בתקופת הרנסאנס, ויצרו את הצורה הקלאסית ביותר של לטינית הידועה כיום בשם נאו-לטינית.