לימבו
מקום מיתולוגי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
לִימבּוֹ (מלטינית מאוחרת, מהמילה הטווטונית "limbus" שפירושה אימרת הבגד, גבול) בתאולוגיה של הכנסייה הקתולית הוא הגבול בין גיהנום לגן עדן שבו שוהות נשמות של אנשים שלא חטאו אישית אך לא נוקו מהחטא הקדמון. על אף שלא נידונו להיענש, נשמות אלו אינן נהנות מהשהות הנצחית עם אלוהים בגן עדן.
מושג הלימבו התפתח כנראה באירופה בימי הביניים. קיימים שני סוגים של לימבו בתאולוגיה הנוצרית-קתולית:
- לימבו האבות – בו שהו באופן זמני נשמות הקדושים הקדמונים שמתו לפני תחייתו של ישו.
- לימבו הילדים – בו שוהות באופן קבוע נשמות התינוקות שמתו לפני שהוטבלו.
מושג זה אינו חלק מהדוקטרינה הרשמית של הכנסייה (בהשוואה לכור המצרף למשל). על פי ספרי ההדרכה הרשמיים של הכנסייה, "לימבו" הוא מצבן של נשמות שלכאורה אינן ראויות לגיהנום, אך אינן יכולות לפסוע בנתיב השמימי לגן העדן.
בהשאלה נעשה שימוש במונח זה בספרות האנגלית (לדוגמה בגן העדן האבוד של ג'ון מילטון) לתיאור מקום או מצב של ריתוק או בידוד, כלומר ל"כלא". מהספרות עברה המלה לשפה האנגלית לתיאור מצב של אדם או מיזם הנמצאים בקיפאון עד שפעולה חיצונית תניע אותו.