טענת קים לי
טיעון הגנה שמקורו בתלמוד הבבלי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טענת קִים לי היא טענת הגנה במסגרת המשפט העברי אותה יכול לטעון נתבע במקרה שבו קיימת מחלוקת הלכתית הנוגעת לדין בענייני ממון בו הוא מעורב. הניב "קים לי" (ק' חרוקה) הוא הצורה הארמית של "מוחזק בידי", או בתרגום מילולי "עומד לי (הטיעון כי)". הנתבע מסתמך על צד במחלוקת התומך בעמדתו, על מנת להמשיך ולהחזיק בממון שבידו.[1]
לפי הלכת 'קים לי' על הדיין לקבל את עמדת הנתבע גם הוא מסתמך על דעת מיעוט או על דעה העומדת בניגוד לדעתו של הדיין. כאמור, טענת קים לי עומדת לזכות הנתבע. התובע אינו יכול להשתמש בטענה זו מצידה ההפוך על מנת לחייב את הנתבע, בשל הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה'. על התובע מוטל נטל ההוכחה שהדין הוא כדעת הפוסק המחייב את הנתבע, ומאחר שאינו יכול להוכיח זאת, הנתבע פטור וזכאי להמשיך ולהחזיק בממון.
טענת 'קים לי' נוגעת לענייני ממונות בלבד,[2] ובמרוצת הדורות הוערמו עליה סייגים שצמצמו את תחולת הכלל.
קיימים קווי דמיון בין טענה זו לבין הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע.