תסמונת וולף–פרקינסון–וייט
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תסמונת וולף–פרקינסון–וייט (באנגלית: Wolff–Parkinson–White syndrome, בראשי תיבות: WPWS) היא הפרעת פרה-אקסיטציה (הפעלה מוקדמת) לבבית הנובעת מפגם במערכת ההפעלה וההולכה החשמלית של הלב, במסגרתו קיים סיב הולכה נוסף המוליך את הדחף החשמלי בין עליות הלב לחדריו וגורם בכך להפעלה מוקדמת של חדרי הלב.
תרשים א.ק.ג, מאופיין בגל דלתא (מסומן בחץ) ובמרווח PR קצר | |
תחום | קרדיולוגיה |
---|---|
טיפול | |
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | 159222 |
MeSH | D014927 |
סיווגים | |
ICD-11 | BC81.4 |
כ-40% מהאנשים הלוקים בתסמונת אינם מפתחים סימפטומים אף פעם, אך חולים מסוימים עשויים לסבול מסימפטומים בדרגות חומרה משתנות.[1] התסמינים שעלולים להתרחש הם דופק מהיר באופן חריג, הפרעות קצב, קוצר נשימה, סחרחורת, התעלפות ולעיתים רחוקות דום לב. הפרעת הקצב השכיחה ביותר המתרחשת אצל חולים אלו מכונה AVRT - סוג של טכיקרדיה על-חדרית התקפית.
הגורם לתסמונת בדרך כלל אינו ידוע. מספר קטן של המקרים נגרם עקב מוטציה של הגן PRKAG2, מוטציה גנטית שהאדם יורש מהוריו, במקרה של דומיננטיות אללית. אצל הלוקים בתסמונת וולף–פרקינסון–וייט, המסלול הנוסף קיים כבר בזמן הלידה ויכול להתבטא אז, אך לרוב, הדבר אינו מתגלה בגיל צעיר. הסימפטומים מופיעים לרוב לראשונה בגילאי 15-25. לעיתים מקושרת התסמונת למומים מולדים אחרים כגון אנומליה על שם אבשטיין[2].
התסמונת מאובחנת באלקטרוקרדיוגרם על ידי מרווח PR קצר וקיומו של גל דלתא. הטיפול בה עשוי לכלול ביצוע אבלציה - פרוצדורה במהלכה נצרב סיב ההולכה החלופי כך שהוא אינו מסוגל להוליך יותר את הזרם החשמלי.
הראשון שתיאר את התופעה היה הקרדיולוג פרנק נורמן וילסון בשנת 1915 ואילו השני שתיאר אותה היה אלפרד מ' וולד בשנת 1921. מאוחר יותר נקראה התסמונת על שמם של הקרדיולוגים לואי וולף, ג'ון פרקינסון ופול דאדלי וייט שתיארו את ההפרעה בשנת 1930.