ביקורת היסטורית
ענף בחקר המקרא העוסק בחקר ההיסטוריה של הטקסט (מכונה גם ביקורת גבוהה) / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
ביקורת היסטורית (באנגלית: Historical criticism), המכונה גם השיטה ההיסטורית-ביקורתית או ביקורת גבוהה, היא ענף בביקורת המקרא החוקר את הטקסטים של התנ"ך והברית החדשה ומתייחס לתולדותיו של הטקסט והתפתחותו לאורך הזמן[1]. השיטה עוסקת בהיבטים שהידע ההיסטורי יכול לשפוך עליהם אור, כמו שאלות מתי נכתב הטקסט, מי עשוי להיות הכותב וכדומה. אף על פי שהשיטה נדונה לעיתים קרובות בהקשר של כתבי קודש, השיטה ההיסטורית-ביקורתית הוחלה גם על כתבים דתיים וחילוניים אחרים, ממקומות שונים בעולם ומתקופות אחרות בהיסטוריה[2].
המטרה העיקרית של הביקורת ההיסטורית היא לגלות את המשמעות הפרימיטיבית, או המקורית של הטקסט בהקשרו ההיסטורי המקורי, והמשמעות ההיסטורית המילולית שלו. המטרה המשנית מבקשת לשחזר את המצב ההיסטורי של תקופת המחבר ושל קוראי הטקסט. ניתן להשיג מטרה זו על ידי שחזור הטבע האמיתי של האירועים שהטקסט מתאר. טקסט עתיק עשוי לשמש גם כמסמך, תיעוד או מקור לשחזור העבר הקדום, אשר עשוי לשמש גם כעניין מרכזי למבקר ההיסטורי. בהקשר של המקרא, המבקר ההיסטורי יוכל לפרש את ספרות ישראל וגם את תולדות עם ישראל[3] .
בביקורת המקרא החל מהמאה ה-18, היה המונח "ביקורת גבוהה" נפוץ במחקר, כניגוד ל"ביקורת הנמוכה". במאה ה-21, ביקורת היסטורית היא המונח הנפוץ יותר ל"ביקורת גבוהה", וביקורת נוסח המקרא נפוצה יותר מהביטוי הרופף "ביקורת נמוכה". הביקורת ההיסטורית הייתה התחום הדומיננטי של ביקורת המקרא עד סוף המאה ה-20, אז מבקרי המקרא החלו לעסוק יותר בחקר משמעות הטקסט ומקורותיו. עיסוק זה פיתח שיטות שונות שהתבססו על תחום הביקורת הספרותית הקלאסית[4].
הביקורת ההיסטורית החלה במאה ה-17 וזכתה להכרה רחבה במאות ה-19 וה-20. נקודת המבט של החוקרים הראשונים שנקטו בגישה זו הייתה נטועה באידאולוגיה של הרפורמציה הפרוטסטנטית, שכן גישתה ללימודי המקרא הייתה נקייה מהשפעת הפרשנות המסורתית. היכן שהחקירה ההיסטורית לא הייתה זמינה, הביקורת ההיסטורית נשענה על פרשנות פילוסופית ותאולוגית. עם כל מאה שחלפה, הביקורת ההיסטורית השתכללה למספר מתודולוגיות שונות, המשמשות אותה במאה ה-21: ביקורת מקורות, ביקורת צורות, ביקורת עריכה, ביקורת מסורת, ביקורת קנונית ומתודולוגיות נלוות[2].