דוקטרינת מונרו
מדיניות חוץ אמריקאית, שתמכה בבדלנות, ובאי מעורבות של ארצות הברית בעניינים פנים אירופאים וקולוניאליים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דוקטרינת מונרו (באנגלית: Monroe Doctrine) הייתה מדיניות חוץ אמריקאית שהוכרזה ב־1823 בידי נשיא ארצות הברית ג'יימס מונרו. המדיניות הוחלה לראשונה בשנת 1823; אולם המונח "דוקטרינת מונרו" עצמו לא הוטבע עד 1850.[1]
דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול קולוניאליזם אירופאי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים"). הקמת קולוניות אירופאיות חדשות וכן פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הרקע לדוקטרינות היה המאבק לעצמאות שניהלו מושבותיה של ספרד בדרום אמריקה (ארגנטינה, מקסיקו, צ'ילה, וונצואלה) שביקשו הכרה מהאמריקאים. הדוקטרינה קבעה כי ארצות הברית לא תיקלע למלחמה למען מדינות חדשות שהישרדותן לא מובטחת. ההשלכה של דוקטרינה זו על אירופה הייתה מניעת כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בתחילה, בשל העיקרון כי ארצות הברית לא מתערבת בעניינים פנים אירופאים וקולוניאליים.
כבר בימי ג'ורג' וושינגטון נטתה ארצות הברית לשמור על מדיניות של בדלנות. דוקטרינת מונרו אישרה מחדש את מדיניות הבדלנות האמריקאית ובה נאמר כי ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. הקמת קולוניות אירופאיות חדשות או פגיעה בעצמאות מדינות באמריקה תיחשב כפעילות עוינת כנגד ארצות הברית. הדוקטרינה הוכרזה בנאום השנתי השביעי של מונרו בפני הקונגרס. דוקטרינת מונרו נשמרה עד להחלפתה בדוקטרינת טרומן ב־1947, מלבד התערבותה של ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה.