דעיכת מסלול לווייני
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
דעיכת מסלול לווייני (או דעיכת מקפת או דעיכת אורביט) היא נפילה הדרגתית של לוויין לכיוון כדור הארץ. במסלול נמוך הדעיכה נגרמת בעיקר בגלל כוח הגרר של האטמוספירה - התנגשות הלוויין עם מולקולות באטמוספירה מאטה את מהירותו. גורמי דעיכת מסלול נוספים הם חיכוך גאות (אנ') ולחץ קרינה.
ככל שלוויין גבוה יותר, האטמוספירה דלילה יותר, ולכן כוח הגרר על הלוויין קטן יותר, עד שהוא הופך לזניח. לוויינים במסלול לווייני נמוך (Low Earth Orbit) מקיפים את כדור הארץ בגובה שבין 200 ל-2,000 קילומטר מעליו. לוויינים אלה חייבים מדי פעם לתקן את מסלולם (כיוונם ומהירותם), אחרת ישובו בהדרגה לכדור הארץ.
הירידה נעשית במסלול ספירלי, ועשויה לארוך בין ימים לאלפי שנים, לפי גובה המסלול. כשלוויין מגיע למרחק של 180 קילומטר מכדור הארץ, נותר רק זמן קצר עד כניסתו הבלתי נמנעת לאטמוספירה של כדור הארץ. רוב הלוויינים והעצמים האחרים מתכלים בחום שנוצר בעת חדירתם לאטמוספירה.
הלוויין הוותיק ביותר שעדיין לא שב לכדור הארץ הוא ונגארד 1 (Vanguard 1) ששוגר ב-1958 והפסיק לפעול ב-1964. צורתו כדורית, גודלו כגודל פומלה, והוא שט סביב כדור הארץ במסלול אליפטי מאורך, עם פריגיאה של 655.6 קילומטר ואפוגיאה של 3,841.7 קילומטר[1]. הוא צפוי להמשיך לחוג לפחות עד שנת 2250.
לוויינים גאוסינכרוניים, כגון לווייני תקשורת, משייטים גבוה יותר במרחק של 36,000 קילומטר. במרחק כזה הגרר של האטמוספירה הוא נמוך מאוד, ומסלולם של לוויינים אלה משתנה בעיקר עקב השפעות לחץ הקרינה וחיכוך הגאות שהם חלשים, אבל תיקוני מסלול דרושים גם בלוויינים אלה. דעיכת מסלול מגבהים אלו כה איטית עד שטרם התרחשה כזו בפועל.