הדזה
ציידים-לקטים מצפון טנזניה / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הָדְזָה (Hadza) או הָדְזָבֶּה (Hadzabe'e) היא קבוצה אתנית קטנה החיה באזור אגם אייסי והסרנגטי בצפון טנזניה. הם חיים כנוודים בקבוצות קטנות, ומקום המגורים שלהם משתנה בהתאם למצאי המזון. בשנת 2005 נאמד מספרם בכאלף בלבד, בין 300 ל-400 מהם חיים כציידים-לקטים,[1] באורח חיים שלא השתנה מזה אלפי שנים.
ההדזה אינם קרובים גנטית לאף קבוצה אתנית אחרת. בעבר נחשבו בני ההדזה כמשויכים לקבוצת הקויסאנים, משום שלשתי הקבוצות מכנה שפתי משותף של 'קליקים' בדיבור, אך מחקרים גנטיים שנערכו הצביעו על כך שהם למעשה קרובים יותר לפיגמים. בני ההדזה דוברים שפה ייחודית להם, הכוללת שימוש בעיצורים מצוצים, ואינה דומה לשפות האחרות באזור.
בני ההדזה ניזונים מבשר ציד (בעיקר קודואים, אימפלות או בבונים) ומפירות, שורשים, פקעות ודבש שהם מלקטים, והם לא מתבססים כלל על חקלאות. הרגלי התזונה שלהם אינם קבועים, והם משתנים בהתאם להיצע הקיים. כך, למשל, בעונה היבשה, בה בעלי החיים נפוצים יותר, הם מבוססים על בשר יותר מאשר בעונה הגשומה.
ככלל, הגברים יוצאים לחפש מזון לבדם, ואילו הנשים, שלרוב אינן צדות, אלא מלקטות פירות, שורשים ופקעות, יוצאות בקבוצה, ולעיתים מלוות בגבר. מאז המאה ה-20, בהשפעת שבטים שכנים, החלו כמה מבני ההדזה להיעזר בכלבי ציד, אולם תופעה זו אינה רווחת. מרב הציד מתבצע באמצעות חץ וקשת. הציידים מקשטים את חיציהם בסימן מזהה, כדי שניתן יהיה לדעת מי מהם פגע בציד. שלל הציד מתחלק אומנם בין כל חברי השבט, אך צייד טוב יותר נחשב לגבר חזק ואיכותי יותר, וסיכוייו למצוא זיווג גבוהים יותר.
ניסיונות הממשל הטנזני, ועוד קודם לכן נסיונותיהם של הבריטים להעביר את בני ההדזה ליישובי קבע נכשלו. גם נסיונותיהם של מיסיונרים לנצרם נכשלו, ואין להם דת של ממש. בני ההדזה אף מקפידים לבדל עצמם מבני העמים הסובבים אותם – הדטוגה (Datooga), האיראקוו (Iraqw) והאיסאנזו (Isanzu), ואף שהם מקיימים איתם יחסי מסחר, הם אינם נטמעים בהם. אם בני השבט קרובים למקום מגורים קבוע, נשלחים לעיתים ילדיהם לבית ספר, אך בדרך כלל לשנה או פחות מכך. האנתרופולוג פרנק מרלו סבור כי התיירות האקולוגית מהווה איום של ממש על אורח החיים של בני ההדזה, שכן אספקת המזון והכסף שהתיירים מביאים עמם עשויה לגרום לבני ההדזה לנטוש את הציד, כפי שקרה לעמים אחרים באפריקה, ולהפוך אותו לפעילות ראווה בלבד. מרלו חושש כי במקרה כזה, עלולים התיירים לנטוש את השבטים, ואלו ייוותרו ללא המיומנויות שהיו לאבותיהם. מנגד, סבורים חוקרים אחרים כי התיירות מסייעת להדזה לשמור על אורחות חייהם.