הרלן סטון
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הרלן פיסק סטון (באנגלית: Harlan Fiske Stone; 11 באוקטובר 1872 – 22 באפריל 1946) היה עורך דין ומשפטן אמריקאי שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית בשנים 1925–1941 ולאחר מכן ועד למותו ב-1946 כנשיא בית המשפט העליון. קודם לכהונתו בבית המשפט העליון כיהן כתובע הכללי של ארצות הברית בממשלו של הנשיא קלווין קולידג', שלמד יחד איתו בקולג' אמהרסט. הציטוט הידוע ביותר מבין פסקי הדין שלו הוא: "בתי המשפט הם לא זרוע הממשל היחידה שחייבת להיות להם היכולת למשול".[1]
הרלן סטון | |||||||||
לידה |
11 באוקטובר 1872 צ'טסרפילד, ניו המפשייר, ארצות הברית | ||||||||
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
פטירה |
22 באפריל 1946 (בגיל 73) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
שם מלא | הרלן פיסק סטון | ||||||||
מדינה | ארצות הברית ארצות הברית | ||||||||
מקום קבורה | בית הקברות רוק קריק, וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||||
השכלה |
| ||||||||
בן או בת זוג | Agnes Harvey Stone | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
חתימה | |||||||||
הוא נולד בצ'טסרפילד, ניו המפשייר. לאחר סיום לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה הוא פתח משרד עורכי דין בניו יורק. הוא היה לדקאן בית הספר למשפטים של אוניברסיטת קולומביה ושותף במשרד עורכי הדין "סאליבן וקרומוול". במלחמת העולם הראשונה היה חבר בוועדה שחקרה את כנותם של סרבני המצפון.
ב-1924 מינה אותו הנשיא קלווין קולידג' לתובע הכללי של ארצות הברית. סטון שאף לבצע רפורמות במחלקת המשפטים לאחר כמה שערוריות שאירעו במהלך נשיאותו של וורן הרדינג. הוא גם הגיש כמה כתבי אישום כנגד כמה תאגידים גדולים באשמת עבירות על חוק ההגבלים העסקיים.
ב-1925 מינה הנשיא קולידג' את סטון לשופט בבית המשפט העליון במקומו של השופט ג'וזף מקנה שפרש, והמינוי אושר בסנאט על אף התנגדות קלה. כחבר בבית המשפט בנשיאותו של ויליאם הווארד טאפט הצטרף סטון לשופטים הולמס וברנדייס בקריאה לריסון שיפוטי ולכיבוד רצון הרשות המחוקקת. בתקופת נשיאותו של צ'ארלס אוונס יוז יצרו סטון והשופטים ברנדייס וקרדוזו חזית ליברלית שכונתה שלושת המוסקטרים ובאופן כללי הם תמכו בחוקתיות של הניו דיל. דעות הרוב שלו בתיקים "ארצות הברית נגד חברת דרבי למבר" (United States v. Darby Lumber Co.) ו"ארצות הברית נגד חברת מוצרי קרולין" (United States v. Carolene Products Co.) השפיעו על עיצוב הסטנדרטים של אופי הבדיקות המשפטיות.
ב-1941 מינה הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט את סטון לרשת את נשיא בית המשפט העליון צ'ארלס אוונס יוז שפרש, והסנאט אישר את המינוי. בית המשפט בנשיאותו של סטון פסק בכמה תיקים במהלך מלחמת העולם השנייה, ודעת הרוב של סטון בעתירתו של ריצ'רד קווירין (Ex parte Quirin) אישרה את סמכות השיפוט של בית המשפט הצבאי במשפטם של שמונה גרמנים שנשפטו על ניסיון ריגול וחבלה. דעת הרוב שלו בתיק "חברת הנעליים הבינלאומית נגד וושינגטון" (International Shoe Co. v. Washington) השפיעה בנוגע לסמכות האישית (Personal jurisdiction). סטון ישב בראש ההרכב שדן בפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית שקבע שכליאת היפנים בארצות הברית תאמה את החוקה. סטון כיהן כנשיא בית המשפט העליון עד למותו ב-1946. כהונתו הייתה אחת הקצרות מכל אלו של כל נשיאי בית המשפט העליון והוא היה נשיא בית המשפט העליון הראשון שלא כיהן במשרה נבחרת.