טנטון
הפרעת שמיעה: שמיעת צליל כלשהו (זמזום, צפצוף וכדומה) שאין לו מקור חיצוני אמיתי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
טִנְטוּן (שם מדעי: Tinnitus, הגייה בלטינית: טִינִיטוּס) היא תופעה שבה חשים צפצופים באוזניים.[1] ברוב המקרים הטיניטוס הוא סובייקטיבי, המוגדר כצליל פנימי שאין לו מקור חיצוני אמיתי, בדומה ל"אשליה שמיעתית". במקרים נדירים, הטיניטוס מאובחן כאובייקטיבי, כאשר יש מקור אמיתי המייצר את הצליל שחשים. אחת הסיבות לטיניטוס אובייקטיבי היא כיווץ בלתי רצוני של שריר באוזן התיכונה (הסטפדיוס) המייצר צליל המזכיר הקלדה על מקלדת. טיניטוס סוביקטיבי, הוא לרוב מונוטוני, ממושך ובתדרים גבוהים, יכול להיות בעל אופי שונה מאדם לאדם (צפצוף, זמזום, צרצור וכו'), ויכול ללוות את האדם במשך כל שעות היום, בעיקר בסביבה שקטה, כמו למשל בשעות הלילה וכשמנסים להירדם. חלק נרחב מהלוקים בטנטון סובלים מתופעות נלוות של דיכאון, חרדה, מתח ומחסור בשעות שינה. רבים מהלוקים סובלים במקביל מתופעה של חוסר סבילות לרעשים (היפראקוזיס), אפילו רעשים יומיומיים כגון המולת רחוב, מזגנים, מוזיקה וכו' שעלולים לגרום להם לאי נוחות ניכרת.
תחום | רפואת אף אוזן גרון |
---|---|
קישורים ומאגרי מידע | |
eMedicine | article/856916 |
DiseasesDB | 27662 |
MeSH | D014012 |
MedlinePlus | 003043 |
סיווגים | |
ICD-10 | H93.1 |
ICD-11 | MC41 |
מקור המילה "טנטון" במונח הלועזי Tinnitus, שמקורו בלטינית. הוא גזור מן הפועל tinnire שמשמעו: "לצלצל".
מקור הבעיה בפגיעה במרכיב האינהיביציה של מערכת השמיעה. הפגיעה תיתכן בכל אחד מהמרכיבים של המערכת החל מהאוזן התיכונה ועד למרכז השמיעה והזיכרון לקול המצויים בקליפת המוח.
חשיפה לרעש עוצמתי כמו מוסיקה חזקה, חצוצרות, זמבורות, פיצוצים וכו' עלולה לעורר טינטון כרוני עיקש ולכן יש להשתמש באטמי אוזניים בסביבה עתירת רעש.
לפחות אחד מכל עשרה מבוגרים (10–17% מהאוכלוסייה על פי מחקרים דמוגרפיים) סובל במהלך חייו מטיניטוס[2].
קיימים שני סוגי טיניטוס – דופק או הולם, כמו דפיקות הלב (טיניטוס פועם), וטיניטוס סובייקטיבי וממושך הנשמע כצפצוף, כזמזום או כמו גלים. כל סוגי הטיניטוס מחייבים בירור רופא אף אוזן וגרון (אא"ג), בדיקות שמיעה, ובדיקות נוספות שונות על פי הממצאים בבדיקת רופא אף אוזן וגרון.
כשליש מהאוכלוסייה הסובלת מטיניטוס עיקש ירגישו כי הטיניטוס גורם להם למתח רב ופוגע באיכות חייהם באופן משמעותי מאוד[3]. מאחר שרבים מהם סובלים במקביל גם מתופעה של חוסר סבילות לרעש, מיסופוניה והיפראקוזיס, הם עשויים להימנע ממקומות סואנים ואף ממפגשים חברתיים. החולים מתלוננים על עייפות, דיכאון, מתח, עצבנות, סחרחורת, כאבי ראש ואוזניים ועוד.