מוזיקה נאו-קלאסית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מוזיקה נאו-קלאסית הוא כינוי לזרם וסגנון מוזיקלי שפעל בעיקר במאה ה-20, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אולם גם כמה עשרות שנים אחר כך. בזרם הזה, מלחינים חזרו לדרכי הלחנה וביצוע הקשורים למושג "קלאסיציזם". המוזיקה הנאו-קלאסית השתמשה בשיטות הלחנה דומות לאלו של המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית. מלחיני הזרם הנאו קלאסי, הרגישו צורך לחבר יצירות שדומות לאלה של התקופה הרומנטית. המוזיקה הנאו-קלאסית מצא את ביטויה בתכונות כמו שימוש באופן ביצוע שונה, דגש על קצב, על קונטרפונקט והרמוניה טונאלית.
במוזיקה ובטכניקה, מוזיקה נאו-קלאסית לעיתים קיבלה השראה מהמוזיקה של המאה ה-18. במוזיקה הנאו-קלאסית היו שני זרמים בולטים: הזרם הצרפתי (חלקה מהשפעתו של אריק סאטי ומיוצגת על ידי איגור סטרווינסקי) וזרם גרמני (בהשפעתו של פרוצ'ו בוזוני ומיוצגת על ידי פאול הינדמית). המוזיקה הנאו קלאסית לא הייתה תנועה מאורגנת. מלחינים רבים שלא נחשבים בדרך כלל כ"נאו קלאסים", השתמשו במונחים ושיטות מהסגנון כדי להלחין את יצירותיהם.[1]