מנהיגי ברית המועצות
רשימת מנהיגי ברית המועצות / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
במהלך שישים ותשע שנות קיומה, מנהיגה של ברית המועצות היה בדרך כלל מנהיג דה פקטו שלא היה בהכרח ראש המדינה, אלא מילא תפקידים כמו ראש הממשלה או המזכיר הכללי של המפלגה. על פי חוקת 1977, יו"ר מועצת השרים של ברית המועצות היה ראש הממשלה,[1] ויו"ר נשיאות הסובייט העליון היה ראש המדינה.[2]
במהלך עלייתו לשלטון של יוסיף סטלין בשנות ה-20 של המאה ה-20,[3] הפך תפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות לשם נרדף עבור מנהיגה של ברית המועצות.[4] תפקיד זה בוטל על ידי סטלין עצמו בשנת 1952, אך נוצר מחדש על ידי ניקיטה חרושצ'וב עבור עצמו, תחת השם המזכיר הראשון. בשנת 1966 החזיר לאוניד ברז'נייב, יורשו של חרושצ'וב, את השם המקורי. נושא המשרה שלט בפועל במפלגה הקומוניסטית,[5] ודרכה בברית המועצות כולה, עד שנת 1990.[6] בהיעדר מסגרת חוקית רשמית לסמכויותיו של המזכיר הכללי, לא היו כללים ברורים למנגנון הירושה של התפקיד. לכן, עם מותו או הדחתו של כל מנהיג סובייטי, יורשו היה זקוק לתמיכתם של גופים מפלגתיים או ממשלתיים חזקים כדוגמת הפוליטביורו או הוועד המרכזי. בשנת 1990, יצר המזכיר הכללי דאז מיכאיל גורבצ'וב תפקיד חדש – נשיא ברית המועצות, אליו נבחר הוא עצמו בבחירות שנערכו בין חברי ועידת נציגי העם. תפקיד הנשיא החליף את המזכיר הכללי והיה לראש המדינה דה פקטו ודה יורה,[7] ונקבע כי במקרה של מותו, התפטרותו או הדחתו של נשיא מכהן, סגן הנשיא יתמנה למחליפו. למעשה, ברית המועצות שרדה פחות משנתיים וקרסה בדצמבר 1991, ותרחיש זה מעולם לא קרה.[8]
במקביל, חברי ועידת נציגי העם הצביעו על הסרתו של סעיף 6 בחוקת ברית המועצות, שקבע כי ברית המועצות היא מדינה חד-מפלגתית הנשלטת על ידי המפלגה הקומוניסטית, דבר שגרם לערעור שליטתה של המפלגה בברית המועצות.[9]