נאו-אקספרסיוניזם
זרם אמנותי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
נאו-אקספרסיוניזם הוא סגנון של ציור ופיסול מודרניסטי מאוחר או פוסט מודרני מוקדם, שהופיע באופן בינלאומי בסוף שנות ה-70. נאו-אקספרסיוניסטים נקראו לעיתים גם טרנסאוונגארד, ג'ונגה ויילד, "New Fauvism" או "Neue Wilden" ("הפראים החדשים"). הסגנון מתאפיין בדגש רב על הבעה סובייקטיבית של רגש ובשימוש גס בחומרים. הציור הנאו-אקספרסיוניסטי הטיפוסי הוא גדול ממדים ומופק במהירות; כמו כן, הוא לרוב פיגורטיבי, ולעיתים קרובות מציג דימויים אלימים או עגומים, שכמעט נבלעים בערבובייה של פעילות בפני השטח של התמונה.[1]
הנאו-אקספרסיוניזם התפתח כתגובת נגד לאמנות המושגית ולאמנות המינימלסטית של שנות ה-70. כך, הנאו-אקספרסיוניסטים חזרו להציג אובייקטים ניתנים לזיהוי על גבי הקנבס - כגון גוף האדם (אם כי לפעמים בצורה מופשטת) - וזאת בצורה מחוספסת, באופן מלא רגש ולעיתים קרובות באמצעות צבעים עזים[2] אמני הסגנון קיבלו השראה מציירים אקספרסיוניסטים גרמנים, כמו אמיל נולדה, מקס בקמן, ג'ורג' גרוס, ארנסט לודוויג קירכנר, ג'יימס אנסור ואדוורד מונק. הסגנון קשור גם בסגנון המופשט הלירי האמריקאי משנות ה-60 וה-70, מתנועת The Hairy Who בשיקגו, מאסכולת הציור הפיגורטיבי של אזור המפרץ בשנות ה-50 וה-60, מההתפתחות של האקספרסיוניזם המופשט, מתקדימים בפופ ארט[3] ומזרם ה-New Image Painting. מונח זה קשור החל מסוף שנות ה-70 לעבודותיהם של אמנים שדגלו בפיגורטיביות חריפה בשילוב דימויים דמויי קריקטורה, בקרבה סגנונית מסוימת לנאו-אקספרסיוניזם. המונח New Image Painting נטבע בתערוכה בניו יורק משנת 1978 שהתקיימה במוזיאון ויטני לאמנות אמריקאית, תחת אותו השם.[4]