נאו-חסידות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
נאו-חסידות היא אהדה או קרבה רעיונית מודרנית אל החסידות ומורשתה, אם בכתיבה ואם בדרכים אחרות.
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך לא מוגדר טוב וחסר מידע מהותי, סגנון לא אנציקלופדי. | |
אם בספרותה של תנועת ההשכלה היהודית מקובל היה להציג את החסידות באור שלילי, באה תקופת התחייה בספרות היהודית החדשה ושינתה במידה רבה את היחס המודרני אל החסידות.
בין הסופרים וההוגים המודרניים שעסקו בכך היו אליעזר צבי צווייפל, שמעון דובנוב בצעירותו, י"ל פרץ, יהודה שטיינברג, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מרטין בובר, בר טוביה, שמואל אבא הורודצקי ומרדכי בן יחזקאל.
גם בדורות שלאחר מכן הופיעו חיבורים מודרניים המציגים את המאור שבחסידות, כמו יצירות של אברהם יהושע השל, זלמן שחטר-שלומי, אלי ויזל, ארתור גרין, פינחס פלאי וחיים פוטוק.
במאה העשרים ואחת נוצרה תנועה בזרם הדתי לאומי המתקרבת לחסידות, בפרט חסידות ברסלב וחסידות חב"ד[1].
אחד המאפיינים הבולטים המבדילים בין החסידות ה"חדשה" למרכזית, הוא היעדר האדמו"ר – הרבי והצדיק – שסביבו מתכנסים כל החסידים. החל מראשית תנועת החסידות, מתלכדים החסידים סביב מורם ורבם, מתוך אמונה שנשמותיהם הן "ניצוץ" בלבד מנשמת הצדיק, שמקבלות דרכו שפע גשמי ורוחני. לעומתם, התנועה החדשה מתאפיינת באינדיבידואליות, שאיפה אישית למקסום הקשר עם הבורא ללא "הגבלות" של רבי כלשהו. לכן, בניגוד ל"קנאות" שבה החסידים מתאספים דווקא סביב רבם (ורבותיהם לדורותיהם), לומדים דווקא את תורתם, ונוהגים במנהגיהם המסורים להם דור אחר דור מרבותיהם הקדושים – אנשי החסידות החדשה, באופן מוצהר, אינם "מגבילים עצמם" אלא לומדים מתורות רבים מגדולי החסידות, מכל הזרמים השונים (גם כאשר קיימות סתירות בין הדרכים), כולל מוסר, חקירה, ו"השקפה". הם מאמצים לעצמם מנהגים והליכות על פי הבנתם, וקוראים לפתיחות מחשבתית. חלקם, המקורבים לתורת חב"ד, ברסלב, והראי"ה קוק, מכנים עצמם בשם חבקו"ק – כלומר, חב"ד, ברסלב, קוק (ויש מוסיפים: "וקרליבך").