סרט פלישה לבית
תת-סוגה של סרטי אימה או מתח / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סרטי פלישה לְבַיִת[1] (מאנגלית: Home invasion films, וגם: פלישה לבית והישרדות - Home invasion and survival[2]) מהווים תת-סוגה של מותחני אימה, פעולה ופשע שעלילותיהם מתמקדות בחדירה אלימה ומאיימת של אדם אחד או יותר לבית מגורים שבו שוכנים בני אדם תמימים (יחיד, זוג, משפחה, קבוצת חברים, וכדומה) הנאלצים להילחם על חייהם ורכושם[3]. החדירה נעשית במטרה לבצע פשע, כגון: שוד, סחיטה, השגת דבר-מה שלפולשים יש עניין בו, או רצח אקראי מתוך אלימות וסאדיזם לשמם[4][5][6]. הפלישה עצמה והשלכותיה יתפסו את רובו המכריע של זמן המסך, אם לא את כולו. יש סרטים שכוללים סצנות פלישה שמטרתן לקדם את העלילה, אך אם אירוע הפלישה איננו מקור השתלשלות העלילה, סרט לא ייחשב בקטגוריה זו[7].
סרטים כאלה כוללים לרוב הפחדה פסיכולוגית או עינוי גופני או שניהם יחד, והם נחשבים בין סרטי האימה המפחידים ביותר, משום שחדירה לבית ולביטחון הפרטי היא איום ממשי יום-יומי[8]. לפי מיון פנימי של סרטי אימה לסוגות (מותחן פסיכולוגי; אלימות גרפית; הֶרֶג; מפלצות וזומבים; תופעות על-טבעיות), סרטים העוסקים בפלישה לבית והישרדות משויכים לרוב לקטגוריות של מותחנים פסיכולוגיים וסרטי הרג, ועשויים לכלול אלימות גרפית[2]. במשך השנים הופקו גם קומדיות ופרודיות על תת-סוגה זו.
אין ודאות לגבי מקור תת-סוגה קולנועית זו וראשיתה. חוקר הקולנוע זאק הסטנד סבר שבמונחי תרבות פופולרית, ניתן להצביע כמקור על האגדה האורבנית "השמרטפית והאיש מלמעלה" שנפוצה בארצות הברית בשנות ה-60 של המאה ה-20, אודות שמרטפית שאוימה על ידי גבר זר בטלפון ונרצחה אחרי שהתברר שהגבר נמצא בתוך הבית[9]. אגדה זו זכתה למספר עיבודים קולנועיים, ובהם: "כשזר מתקשר" (1979), "צעקה" (1996)[10] ו"חג מולד שחור" (1974; חודש פעמיים, בשנים 2006, 2019). החוקרת והסופרת פולה מרנץ כהן[11] חזרה לתקופת הסרט האילם והביאה כדוגמה למאבק של משפחה בפולשים לביתה, את סרטו הקצר של ד.וו. גריפית' "The Lonely Villa"(אנ') משנת 1909[12][13][14]. העיתונאית אג'ה רומנו הצביעה על "Suspense" משנת 1913 של המפיקה והבמאית לויס ובר[15][16][17], כסרט שבישר את הפלישה לבית כסגנון קולנועי ומטפורה שאלפרד היצ'קוק השתמש בה ב"אליבי" (1954), ובשנת 1967 בנה עלילה שלימה של מאבק חתול ועכבר בין פולשים לדיירת, ב"בודדה באפלה"[4]. "מעיין הבתולים" (אנ') של הבמאי אינגמר ברגמן משנת 1960[18] סימן ציון דרך, כאשר ברגמן שילב את תמת הפלישה לבית עם תמת הנקמה ההופכת את הקערה על פיה, ובעקבותיו באו סרטים שבהם הקורבן או אדם קרוב אליו אחרי הירצחו, יוצא למסע נקמה בפולשים[19].
פולה מרנץ כהן סברה שסרטי פלישה לבית הפכו לסוגה בפני עצמה המשקפת את הפחד הגובר משחיקת ההבחנות בין המרחב הפרטי לזה הציבורי, ואת התחושה שהעולם החיצון מסוכן ובלתי צפוי יותר מבעבר. בנוגע לתפקיד הבית בסרטים אלה, מרנץ כהן מציינת עוד, שהבית הפך לחלופה חומרית למושג המשפחה האורגנית כסמל של יציבות בחברה המודרנית השבירה והמשתנה, ופגיעותו של הבית כמוטיב של מתח, קיימת בקולנוע מראשית ימיו[12].
בתסריטים מסורתיים, הפולשים הם בני אדם. אולם, על סמך ההגדרה המשפטית בארצות הברית לפלישה לבתים ("כניסה למגורים ללא רשות ובכוח", באנגלית: “Unauthorized and forceful entry into a dwelling") שלא כוללת את המושג "בן אדם", יש המרחיבים את ההגדרה גם לסרטים שבהם הפולש הוא גורם לא-אנושי, כגון שד[20]. ערך זה עוסק בסרטים מסורתיים שבהם הפולשים הם בני אדם, ולא דן בפלישת שדים, זומבים, רוחות רפאים וכיוצא באלה.