ענווה
רגש אנושי חיובי / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עֲנָוָה או עַנְוְתָנוּת היא מידה טובה, הנחשבת על ידי חכמים רבים ליסוד כל המידות הטובות. בין אם אדם אינו מחשיב עצמו; בין אם מחשיב עצמו כשווה בין שווים, זו ענווה. העניו יודע את ערכו ומכיר בכישוריו, ובאותה מידה יודע את חסרונותיו ומכיר בערכם וכישוריהם של אחרים; הוא אינו מתנשא על אנשים אחרים, ולא מבקש לעצמו תהילה וכבוד מהעולם, אלא שואף לעשות את המעשים הראויים והרצויים.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: ויקיזציה – עיצוב הרשימות, תבניות, קישורים פנימיים, אין חלוקה ברורה בין פסיכולוגיה, תרבות ודת.. | |
בדתות ובחברות רבות ענווה נחשבת למידה טובה ונעלה, שרק אנשים השלמים במידותיהם הצליחו לקנות לעצמם. מידת הענווה קרובה למידת הצניעות, בה האדם מצניע את כישוריו ומעשיו הטובים ואינו מבליט את עצמו. יש אומרים שענווה היא ההיפך מגאווה: לא למצוא בעצמו ערך כלל, לחשוב שהוא כאין. ויש אומרים שענווה היא מידה ממוצעת בין שפלות וגאווה; אזי אינה התבטלות מכל וכל, ולא מבטלת את כישוריו של האדם, אלא מבקשת לשים אותו במקומו הנכון ובהקשר הראוי.
על פי פרופסור שלום רוזנברג הענווה היא היפוכה של הנרקיסיזם, והיא כוללת בתוכה שלושה מרכיבים שונים: א. הערכה עצמית שקולה ונאותה. ב. סובלנות כלפי האחר, ובמיוחד כלפי מי שעומד במדרגה חברתית ושכלית נמוכה יותר. ג. מוכנות לוותר על כבוד והערצה של אחרים ועל גינוני כבוד[1].
לפי הרמח"ל, הענווה באה לידי ביטוי מעשי בהתנהג עצמו בשפלות, בסבול העלבונות, בשנוא הרבנות ובריחה מן הכבוד, ובחלוק כבוד לכל.