קפאת-עד
מונח לקרקע בטמפרטורת נקודת קיפאון של מים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
קִפְאַת־עַד[1] (לעיתים גם קִפְֿאוֹן־עַד; באנגלית: permafrost) הוא מונח בגאולוגיה המתייחס לקרקע הנמצאת בטמפרטורה של נקודת הקיפאון של המים (0°C), או בטמפרטורה נמוכה יותר, במשך שנתיים לפחות. מרבית הקרקעות במצב זה שוכנות בקווי רוחב גבוהים (בתוך אזורי החוג הארקטי והחוג האנטארקטי ובקרבתם), אבל קפאת־עד אלפינית יכולה להתקיים במקומות גבוהים בקווי רוחב נמוכים יותר. לא תמיד יש קרח בתוך הקרקע, כמו במצב של סלע אם אטוּם, אבל הוא מצטבר לעיתים קרובות, ולפעמים בכמויות העולות על קיבול המים המרבי של הקרקע. החלק היחסי של קפאת־עד בסך כל המים על פני כדור הארץ הוא 0.022%,[2] וכ־15% מהקרקע החשופה של חצי הכדור הצפוני שרויה במצב של קפאת־עד.[3][4] קפאת־עד קיימת גם בקרקעית הים על מדף היבשת של היבשות שסביב אוקיינוס הקרח הצפוני, שחלקים ממנו נחשפו בעידן הקרח האחרון.[5]
על פי טענה של קבוצת מדענים, מספיקה התחממות עולמית בגובה 1.5°C מעל ממוצע הטמפרטורות הנוכחי על מנת לגרום להפשרת קפאת־העד של סיביר.[6]
גורמים שונים גורמים לקרקע הקפואה להפשיר לראשונה מזה עידנים. תהליך ההפשרה הולך ותופס תאוצה עד כדי חשש לכך שיהיה בלתי הפיך, ומאיים על היציבות התרמית, הכימית, המיקרוביולוגית והמבנית של קפאת העד ועל חיי היום יום של האוכלוסיות המתגוררות באזור קפאת העד.[7][8][9]