תאוריית הקשר על זיוף הנחיתה על הירח
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תאוריית הקשר אודות זיוף הנחיתה על הירח היא אחת מתאוריות הקשר הנפוצות והידועות ביותר, ועל פיה הנחיתה הראשונה של אסטרונאוטים על הירח עם אפולו 11, והבאות אחריה בתוכנית אפולו, לא התרחשו בפועל, אלא זויפו בידי נאס"א, בסיוע ה־CIA. התאוריה גורסת כי מטרת ההטעיה הייתה השגת הישג פוליטי והסברתי לארצות הברית, בלימת התקדמותה של ברית המועצות בחלל שכן זו, לפי התאוריה, ויתרה על פרויקט הנחיתה שלה בעקבות הצלחת האמריקנים, מטרות נוספות המועלות על ידי חסידי התאוריה היו חיסכון בכסף, הענקת הצדקה לפרויקט החלל ויצירת הד תקשורתי חיובי, בזכות בימוי מהוקצע והימנעות מטעויות ומתקלות, וניצחון על ברית המועצות במלחמה הקרה. התאוריה זכתה לפרסום רב, ובמשאל דעת קהל בארצות הברית שערך מכון גאלופ בשנת 1999 נמצא כי 6% מהנשאלים הטילו ספק בכך שהאסטרונאוטים של אפולו הילכו על הירח.[1]
תומכי תאוריית הקשר סבורים שהנחיתה של אפולו 11 ב־20 ביולי 1969, והמשימות שבאו בעקבותיה, לא התרחשו אלא בוימו על כדור הארץ, באזור 51 שמראהו מזכיר את נוף הירח. בשידור הטלוויזיה של הנחיתה נשמע קולו של ניל ארמסטרונג אומר כי פני השטח מזכירים את הקרקע המדברית. תצלומים של אזור 51 שצולמו על ידי לווייני ריגול רוסיים מראים כי פני השטח דומים מאוד. התאוריה זכתה לפופולריות בזכות כמה סצינות בסרטים, שהעלו רעיונות דומים. בסרט "קפריקורן 1" (משנת 1978) מתואר ניסיון של נאס"א לביים נחיתה מאוישת על מאדים, ויש הסבורים כי סצנה קצרה בסרט "יהלומים לנצח" מסדרת ג'יימס בונד (1971), המראה סימולציה של הנחיתה על הירח, אף היא עוררה אנשים לחשוב כי הנחיתה הייתה מזויפת.[דרוש מקור] המחזאי הבריטי דזמונד לודן כתב בשנת 1968 מחזה בשם "מכופפי החדשות" (The News-Benders), ובו הציג עולם שבו כל ההתפתחויות הטכנולוגיות הגדולות שהתרחשו מאז 1945 היו בעצם הדמיה, ולא התרחשו באמת. המחזה הראה בין השאר נחיתה מזויפת על הירח באמצעות דגמים.
הראשונים לפרסם את תאוריית הקשר היו ביל קייסינג (Bill Kaysing) בספרו "מעולם לא הגענו לירח" משנת 1974, וראלף רנה, שפרסם ספר פופולרי בשם "נאס"א שיטתה באמריקה" (באנגלית: NASA Mooned America, כאשר המילה Mooned משמשת במשחק מילים גם במשמעות "לשטות" וגם רומזת לירח).