תחושת זכאות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
המושגים תחושת זכאות, או "תחושת המגיע לי" בתפיסה של האדם את העולם, הם מבנים מרכזיים בתאוריות הפסיכולוגיות של הצדק החברתי. על פי תיאוריות אלו, רוב האנשים בעולם מרגישים מרומים כאשר הם אינם מקבלים את התוצאות המתאימות שהם מרגישים שהיו זכאים לקבל. לפי לרנר (1987), תחושת הזכאות נובעת ממקום של קוגניציה יחד עם שיקולים רגשיים ומוטיבציוניים בנוגע ליחסים שבין האדם לתוצאות שאותם הוא מקבל מהסביבה.[1][2]
המרכיב הקוגניטיבי של תחושת הזכאות, או "תחושת המגיע לי", היא אמירה שלעיתים קרובות מתבטאת ללא מילים, שלאדם, או לפחות לאדם מסוים, מגיעות תוצאות מכוח מי שהוא או מה שהוא עשה. לכן, אם אדם ממלא אחר תנאים מסוימים מוקדמים, הוא ירגיש זכאי לתוצאות מסוימות; כמו למשל: "מגיע לי לקבל שירות כי אני לקוח". בעקבות תחושה זו עלול להיווצר אצל האדם רגשות והשלכות התנהגותיות ולכן האדם עלול להיות עצוב או מתוסכל במידה והוא לא יקבל את מה שמגיע לו.[1] כמו כן, לעיתים בעקבות כך אנשים מסוימים יכולים לחוות רגשות קשים כגון כעס, בוז, שעלולים להניע אותם לפעולת נקמה למען השבת תחושת הזכאות.[3] ברמתה הקיצונית, תחושה זו אינה מתייחסת בדרך כלל למה שהאדם מרגיש שהוא זכאי אליו כחוק ובצדק, כמו למשל: "אני זכאי לקבל ביטחון כי אני אזרח...", אלא מתייחסת לחוויה שהאדם חווה שבה הוא ראוי ליותר מהאחרים כתוצאה מחוזה חברתי שבו הוא יצר לעצמו סדר עדיפויות הממקם את עצמו מעל לאחרים, למשל: "מגיע לי להיות ראשון בתור כי דברים צריכים לקרות לפי הדרך שלי".[4]
מוזס והרושובסקי (1990), הציעו שלושה סוגים עיקריים של תחושת זכאות: מנופחת, מוגבלת ורגילה. תחושת הזכאות המנופחת בה האדם מחפש לעצמו בלבד פריוולגיות מיוחדות, אולי כדי לפצות על סבל שחווה בילדותו בעקבות או בעקבות פגיעה נרקיסיסטית. תחושת הזכאות המוגבלת הנובעת מחוסר יכולת לצפות לזכויות הבסיסיות שמהן נהנים הסובבים. תחושת זכאות נורמלית או בריאה כוללת ציפייה להיענות מאחרים (למשל: בני זוג, משפחה), ותחושת זכות של האדם לרגשותיו שלו, אשר מהווים מרכיבים חיוביים בהערכה העצמית.[5]