תקבולת
טכניקה ספרותית / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תִּקְבּוֹלֶת (בלועזית: פָּרָלֶלִיזְם) היא אמצעי ספרותי שרווח במיוחד בשירת המקרא, אך קיים לעיתים גם בפרוזה המקראית, בשירת ימי הביניים ובעת החדשה. שתי צלעות המקבילות זו לזו, בתוכן, בהטעמה, במקצב, בתבנית התחבירית או בחומר הסמנטי (לא כל תקבולת מתאימה בכל הקריטריונים הללו) - מכונות תקבולת. אברי התקבולת יכולים להיות שווים או שונים בגודלם או בצורתם, וההתקשרות יכולה לבוא על פי עקרונות שונים ואף על פי ניגודים.[1]
תקבולת |
---|
כּוֹס קֹדֶשׁ תִּרְאֶהָ הַגְּבִירָה / גָּבִיעַ תֶּחֱזֵהוּ אֲשֵׁרָה |
עלילות בעל וענת, לוח V AB A, בסימונו של וירולו, מתוך האלה ענת, בתרגום משה דוד קאסוטו |
תקבולת |
---|
הַשָּׁמַיִם, מְסַפְּרִים כְּבוֹד-אֵל / וּמַעֲשֵׂה יָדָיו, מַגִּיד הָרָקִיעַ. |
תהילים, פרק י"ט, פסוקים ב'-ד' |
מטרת התקבולת היא חזרה על הנושא במילים נרדפות, שונות ופעמים רבות ציוריות במיוחד, כדי להטמיע אותו בלב השומעים, וכדי לעטר את השיר או המבע באמצעים צורניים המייפים את הטקסט ומקלים על קליטתו.
הבישוף רוברט לאות' בספרו מ-1787 Lectures on the Sacred Poetry of the Hebrews היה בין הראשונים שהגדירו את המושג תקבולת, בזהותו שלוש צורות של תקבולות: נרדפת (סינונימית), ניגודית (אנטיתטית) ומשלימה (סינתטית).