תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ)
תקנות שעת חירום שנקבעו באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות, שהסדירו את היציאה מישראל / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) [במקור: תקנות־שעת־חרום (יציאה מהמדינה)][1] הן תקנות שעת חירום שנקבעו באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות, שהסדירו את היציאה מישראל.
תקנות אלה נקבעו על ידי שר העליָּה משה שפירא,[1] ושמן שונה על ידי מועצת המדינה הזמנית בנובמבר 1948 במסגרת שינויים שבוצעו בהן.[2]
לפי התקנות המקוריות, כדי לצאת מישראל חובה היה לקבל היתר ממשרד העלייה. רוב הבקשות להיתרים שהוגשו נדחו, ולא התאפשרה יציאה חופשית מישראל. תקנות אלו פגעו בחופש התנועה של אזרחי ישראל, ומטרתן הייתה מניעת ירידה מהארץ. רוב הבקשות הוגשו למטרת ירידה מהארץ, לשם חופשה או ביקור בני משפחה.
במהלך השנים בוטלו מרבית התקנות, ונותרה רק התקנה המאפשרת לשר הפנים למנוע את יציאתו של אדם שיש חשש שיציאתו עלולה לפגוע בביטחון המדינה.