אידיאליזם גרמני
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אידיאליזם גרמני (המכונה גם אידיאליזם פוסט-קאנטיאני, פילוסופיה פוסט-קאנטיאנית, או פוסט-קאנטיאניזם)[1] הייתה תנועה פילוסופית שהתפתחה בגרמניה בשלהי המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19. היא החלה כתגובה לביקורת התבונה הטהורה והאידיאליזם הטרנסצנדנטלי של עמנואל קאנט. בנוסף, האידיאליזם הגרמני היה קשור באופן הדוק הן ברומנטיקה והן בנאורות.
אין לבלבל ערך זה עם הערך "נאו-קאנטיאניזם".
עמנואל קאנט |
אנשים |
ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
עבודות חשובות |
ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
נושאים קרובים |
אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
ההוגים הבולטים ביותר בתנועה זו היו: יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג, וגאורג וילהלם פרידריך הגל, וכן "הרומנטיקנים של ינה" (פרידריך הלדרלין, פרידריך שלגל, ונובאליס).[2] בנוסף, קשורים בתנועה גם פרידריך היינריך יעקבי, גוטלוב ארנסט שולצה, קרל לאונרד ריינהולד, שלמה מימון ופרידריך שליירמאכר.