אבולוציה של יונקים
תהליך התפתחותם של היונקים מתחילת התפתחותם עד ימינו / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אבולוציה של היונקים היא תהליך התפתחותם של היונקים מתחילת התפתחותם עד ימינו.
אבותיהם הקדומים של היונקים הם קבוצת הסינאפסידה ששגשגה בתקופת הקרבון הפנסילבני, לקראת סוף עידן הפלאוזואיקון. הקבוצה נוצרה לפני 318 מיליון שנה לערך כאשר הענף (Clade) של בעלי שפיר עוברי (אמניוטים) יבשתיים (ענף שהתפתח מקבוצה של חולייתנים יבשתיים)[1] התפצל לשניים:
- השושלת הסינפסידית. ממנה שרדו רק יונקים.[2]
- השושלת הזאורופסידית. מהזאורפסידים התפתחו הדינוזאורים, הזוחלים והציפורים של ימינו. כל בעלי שפיר עוברי שנכחדו קשורים יותר לדינוזאורים מאשר ליונקים.[1]
בתור הפרם, הסינפסידים כללו את הטורפים הדומיננטיים וחלק מאוכלי העשב הנפוצים. אולם בתקופת הטריאס התחתון שאחריה, הארכוזאורים (קבוצה של זאורופסידים) היו לחולייתנים הדומיננטיים. דמויי יונקים הופיעו בתקופה זו; חוש הריח המעולה שלהם, ומוחם הגדול הקלו על כניסתם לגומחות ליליות שהיו חשופות פחות לזוחלי הארכוזאוריה הטורפים. ייתכן שאורח החיים הלילי תרם להתפתחות תכונות יונקים כמו הומיאותרמיות וכיסוי שיער. מאוחר יותר במזוזואיקון, היונקים התפשטו לגומחות אקולוגיות אחרות. לדוגמה: חלקם הפכו לשוכני מים, חלקם למעופפים וחלקם ניזונו מדינוזאורים צעירים.[3]
רוב העדויות מורכבות ממאובנים. במשך שנים רבות מאובנים של יונקים מעידן המזוזואיקון ואחורה היו נדירים מאוד ומקוטעים. מאמצע שנות ה-90 התגלו ממצאים רבים וחשובים, במיוחד בסין. שימוש בטכניקות החדשות של פילוגנטיקה מולקולרית הביא למהפכה במחקר והשלמת שלבי התפתחות היונקים ודיוק בהערכת העיתוי של נקודות ההתפצלות של מינים מודרניים.
סינפסידים פרימיטיביים נקראו בעבר זוחלים דמויי יונקים או פליקוזאורים, אך שני מונחים אלה נתפסים כיום כמונחים פרפילטיים מיושנים, מכיוון שהם לא היו זוחלים ולא חלק משושלת הזוחלים. המונח המקובל עבורם הוא טרום-יונקים (stem mammals).
בלוטות החלב מאפיינות יונקים מודרניים, אולם רק מעט ידוע על האבולוציה של ההנקה כיוון שרקמות רכות אלו אינן נשמרות בדרך כלל במאובנים. רוב המחקרים הנוגעים לאבולוציה של יונקים מתרכזים בחלקים הקשים יותר בגופם של בעלי ארבע רגליים, כגון השיניים. מחקרים חשובים אחרים כוללים את האבולוציה של עצמות האוזן התיכונה, זקיפות תנוחת הגפיים, עצם החך (גג הפה), פרווה, שיער ודם חם.[4]
בתקופת הפרם התפתחו משושלת הסינאפסידה שושלת התראפסידה וקבוצת הקיינודוטיים. ובתקופת הטריאס התפתחו מהם דמויי יונקים רבים. בתקופת היורה התפתחו מקבוצת התראפסידה יונקי הביב[4] וכן תת-מחלקת התריה. תת-מחלקה זו התפצלה לקבוצות האאותריה והמטאתריה.
בקבוצת המטאתריה היו אבות אבותיה של החברים בקבוצת יונקי הכיס, בעוד שבקבוצת האאותריה היו אבותיהם של השלייניים. יורמאיה, האאותריה המוקדם ביותר הידוע, חי לפני 160 מיליון שנים, בתקופת היורה, ולכן סביר שההתפצלות התרחשה באותה תקופה.
בעקבות אירוע הכחדת קרטיקון-פלאוגן (לפני כ-66 מיליון שנים) שחיסל כמחצית מהמינים בכדור הארץ - ביניהם הדינוזאורים שאינם עופות וכמה קבוצות יונקים - יונקי שליה וחיות כיס התפתחו לצורות מגוונות חדשות ולגומחות אקולוגיות לאורך תקופות הפלאוגן והנאוגן שבסופן התבססו כל הסדרות הקיימות כיום.