אתיקה של דאגה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
אתיקה של דאגה (באנגלית: Ethics of Care) היא תאוריה מוסרית הטוענת שמערכות יחסים ותלות בין בני אדם הן מרכיבי יסוד בחברה ובעלי חשיבות מוסרית עליונה. היא מניחה שבני אדם הם באופן אינהרנטי (מובנה) בעלי זיקה הדדית זה כלפי זה ולכן מתמקדת בתלות ההדדית הקיימת בין בני אדם ועקרונות המוסר שתפיסה זו מביאה עמה.[1] באופן כללי מבקשת אתיקה של דאגה לשמר מערכות יחסים באמצעות רשת של מערכות חברתיות, שמקורן במערכות יחסים במסגרת המשפחה. בהשראת זיכרונות בהם הורינו טיפלו בנו ובעזרת אידיאליזציה של האני כפרט דואג, נבנית מוטיבציה לדאוג לאלה סביבנו התלויים ופגיעים. כתאוריה "דואגת" מקדמת אתיקה של דאגה את שימור עולמנו ועולמם של אחרים ומציעה מענה לצרכיו הרגשיים והתפתחותיים של אדם לצד אלו של זולתו. אתיקה של דאגה המעריכה רגשות ויכולות של קשרי גומלין, מאפשרת לאנשים המתעניינים במוסר בהקשרים עכשוויים, להבין מה הטוב ביותר מנקודת מבט דואגת, ולפי תפיסה זו, חקירות מוסריות הנסמכות על השכל הישר בלבד והיסק לוגי, לוקים בחסר.[2]
מאז הגיחה לעולם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ובעידן הנוכחי של גלובליזציה, אתיקה של דאגה ממשיכה להתפתח ולהיבנות, כשהיא מציעה חלופה לתאוריות מוסריות נורמטיביות, בראשן תורת המידות והתועלתנות ומחזקת את חשיבותה של המוטיבציה לדאגה ורגש בשיח המוסרי הפמיניסטי.