האסכולה המינימליסטית
אסכולה בחקר המקרא / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
האסכולה המינימליסטית היא אסכולה בחקר המקרא הרואה בתנ"ך אך ורק נראטיב מיתולוגי, ללא שום ביסוס היסטורי.
האסכולה המינימליסטית אינה תנועה מאוחדת, אלא תווית שניתנה לכמה חוקרים באוניברסיטאות שונות שהחזיקו בדעות דומות, בעיקר נילס פיטר למצ'ה ותומאס תומפסון מאוניברסיטת קופנהגן, קית' וויטלאם מאוניברסיטת סטרלינג, ופיליפ ר. דייוויס מאוניברסיטת שפילד. המינימליזם הוליד ויכוחים אינטנסיביים במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 - המונח "מינימליסטים" היה למעשה מונח גנאי שניתן על ידי מתנגדי האסכולה, שכונו כתוצאה מכך "מקסימליסטים", אך למעשה אף אחד מהצדדים לא קיבל אף אחד מהתיוגים[1].
ה"מקסימליסטים", או נאו-אולברייטיאנים (מחדשי הגישה של הארכאולוג ויליאם פוקסוול אולברייט לחקר המקרא), מורכבים משתי קבוצות די ברורות, הראשונה המיוצגת על ידי הארכאולוג ויליאם דיוור וכתב העת Biblical Archaeology Review, השנייה על ידי חוקר המקרא איאן פרובן והאגיפטולוג קנת' קיטשן. אף על פי שהוויכוחים בין ה"מקסימליסטים" לבין ה"מינימליסטים" היו סוערים בחלק מהמקרים, רוב החוקרים תפסו את דרך הביניים בהערכת הטיעונים של שתי האסכולות.
בישראל ניתן התיוג "מינימליסטים", בין השאר, לשני ארכאולוגים מאוניברסיטת תל אביב, זאב הרצוג וישראל פינקלשטיין. הרצוג עורר סערה במאמר שפרסם ב-29 באוקטובר 1999 במוסף סוף השבוע של עיתון "הארץ", תחת הכותרת: "התנ"ך - אין ממצאים בשטח", בה הוא תיאר את התהפוכות שעברה הארכאולוגיה המקראית במהלך 70 שנים של חפירות בארץ ישראל:
” קשה לקבל זאת, אבל לחוקרים ברור היום שעם ישראל לא שהה במצרים, לא נדד במדבר, לא כבש את הארץ במסע צבאי ולא הנחיל אותה לשנים-עשר שבטי ישראל. עוד יותר קשה לעכל את העובדה המתבררת, שהממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, המתוארת במקרא כמעצמה אזורית, הייתה לכל היותר ממלכה שבטית קטנה. בנוסף לכך, צפויה אי נוחות לכל מי שיצטרך לחיות עם הידיעה כי ליהוה, אלהי ישראל, הייתה בת זוג, וכי הדת הישראלית הקדומה אימצה את המונותאיזם רק בשלהי תקופת המלוכה ולא על הר סיני”[2].
פינקלשטיין פרסם בשנת 2001 באנגלית את הספר "The Bible Unearthed" ובשנת 2003 בעברית בשם: "ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי", בו הביא טיעונים רבים התומכים באסכולה המינימליסטית[3]. מצד ה"מקסימליסטים" בישראל בולט חוקר המקרא ישראל קנוהל שבספרו "מאין באנו", שפורסם ב-2008, טוען שאמנם ודאי שסיפורי התנ"ך לא התרחשו בדיוק כפי שנכתבו, אולם לרוב הסיפורים בתנ"ך יש גרעין היסטורי-עובדתי, שאותו אף ניתן בקירוב לגלות[4].