היסטוריית חקר האבולוציה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
היסטוריית חקר האבולוציה (באנגלית: History of evolutionary thought) מלמדת על ההתפתחות של התאוריות הפילוסופיות והמחקר המדעי מימי קדם ועד ימינו על המקורות הפריהיסטוריים של בעלי החיים והאנושות בכדור הארץ והתפתחותם לאורך ההיסטוריה.
למחשבה אבולוציונית, ההכרה שמינים משתנים עם הזמן, וההבנה הנתפסת של איך תהליכים כאלה פועלים, יש שורשים בימי קדם - ברעיונות של היוונים הקדומים, הרומאים, הסינים, אבות הכנסייה וכן במדע האיסלאמי של ימי הביניים. עם תחילתה של הטקסונומיה הביולוגית המודרנית בשלהי המאה ה-17, שני רעיונות מנוגדים השפיעו על החשיבה הביולוגית המערבית: מהותנות, האמונה שלכל זן יש מאפיינים חיוניים שאינם ניתנים לשינוי, מושג שהתפתח מהמטאפיזיקה האריסטוטלית של ימי הביניים, והשתלב היטב עם תאולוגיה טבעית; ופיתוח הגישה האנטי-אריסטוטלית החדשה למדע המודרני: ככל שהתקדמה הנאורות, הקוסמולוגיה האבולוציונית והפילוסופיה המכנית (אנ') התפשטו ממדעי הפיזיקה להיסטוריה של הטבע. חוקרי טבע החלו להתמקד בשונות של מינים; הופעתה של הפליאונטולוגיה עם מושג ההכחדה ערערה עוד יותר את ההשקפות הסטטיות על הטבע. בתחילת המאה ה-19, לפני הדרוויניזם, הציע ז'אן-בטיסט למארק (1829-1744) את התיאוריה שלו על התמרה של מינים, תאוריית האבולוציה הראשונה שנוצרה במלואה.
ב-1858 פרסמו צ'ארלס דרווין ואלפרד ראסל וואלאס תיאוריה אבולוציונית חדשה, שהוסברה בפירוט בספרו של דרווין על מוצא המינים (1859). התיאוריה של דרווין, שנקראה במקור ירידה עם שינוי, ידועה כיום כדרוויניזם או תיאוריה דרווינית. שלא כמו למארק, דרווין הציע מוצא משותף ועץ חיים מסועף, כלומר שני מינים שונים מאוד יכולים לחלוק אב קדמון משותף. דרווין ביסס את התיאוריה שלו על רעיון הברירה הטבעית: היא סינתזה של מגוון רחב של ראיות מגידול בעלי חיים, ביוגאוגרפיה, גאולוגיה, מורפולוגיה ואמבריולוגיה. ויכוח על עבודתו של דרווין הוביל לקבלה מהירה של המושג הכללי של אבולוציה, אך המנגנון הספציפי שהוא הציע, הברירה הטבעית, לא זכה להסכמה רחבה עד שזכה לתחייה על ידי התפתחויות בביולוגיה שהתרחשו במהלך שנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה העשרים. לפני אותה תקופה רוב הביולוגים התייחסו לגורמים אחרים כאחראים לאבולוציה. חלופות לברירה טבעית שהוצעו במהלך "ליקוי הדרוויניזם (אנ')" (בערך 1880 עד 1920) כללו תורשה של מאפיינים נרכשים (נאו-למרקיזם), דחף מולד לשינוי (אורתוגנזה(אנ')), ומוטציות גדולות פתאומיות (מלחות). גנטיקה מנדליאנית, סדרה של ניסויים מהמאה ה-19 עם וריאציות של צמחי אפונה שהתגלו מחדש בשנת 1900, שולבה עם הברירה הטבעית על ידי רונלד פישר, ג'ון הלדיין ו- סיואל רייט במהלך שנות 1910 עד שנות ה-30, והביאו לייסוד דִיסצִיפּלִינָה החדשה של גנטיקה של אוכלוסיות. במהלך שנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 השתלבה גנטיקה של אוכלוסיות עם תחומים ביולוגיים אחרים, וכתוצאה מכך התקבלה באופן נרחב תורת אבולוציה ישימה שהקיפה חלק ניכר מהביולוגיה - הסינתזה המודרנית.
בעקבות ביסוס הביולוגיה האבולוציונית, מחקרים של מוטציות ומגוון גנטי באוכלוסיות טבעיות, בשילוב עם ביוגאוגרפיה ושיטתיות, הובילו למודלים מתמטיים וסיבתיים מתוחכמים של אבולוציה. פלאונטולוגיה ואנטומיה השוואתית אפשרו שחזורים מפורטים יותר של ההיסטוריה האבולוציונית של החיים. לאחר עליית הגנטיקה המולקולרית (אנ') בשנות ה-50, התפתח תחום האבולוציה המולקולרית (אנ'), המבוסס על רצפי חלבונים ובדיקות אימונולוגיות, ובהמשך שולב מחקרי RNA ו־DNA. ההשקפה הממוקדת בגנים של אבולוציה עלתה לגדולה בשנות ה-60, ואחריה התיאוריה הנייטרלית של אבולוציה מולקולרית, ועוררה ויכוחים על אדפטציוניזם (אנ') (תאוריית ההסתגלות), יחידת הברירה (אנ') והחשיבות היחסית של סחף גנטי לעומת ברירה טבעית כגורמים לאבולוציה.[2] בסוף המאה ה-20, רצף DNA הוביל לפילוגנטיקה מולקולרית (אנ') ולארגון מחדש של עץ החיים למערכת שלושת התחומים על ידי קרל ווזה. בנוסף, הגורמים החדשים שהוכרו של סימביוגנזה (אנ') והעברת גנים אופקית הכניסו עוד יותר מורכבות לתיאוריה האבולוציונית. תגליות בביולוגיה אבולוציונית השפיעו משמעותית לא רק בענפי הביולוגיה המסורתיים, אלא גם בדיסציפלינות אקדמיות אחרות (לדוגמה: אנתרופולוגיה אבולוציונית (אנ') ופסיכולוגיה אבולוציונית) ועל החברה בכללותה.[3]