העומר (כתב עת)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הָעֹמֶר: קבץ ספרותי-מדעי, מוצא בארץ ישראל, היה כתב עת שיצא בעריכתו של ש. בן ציון בארץ ישראל בשני כרכים בלבד, בשנים תרס"ז-תרס"ט (1907–1909). כל כרך הכיל שתי חוברות, כך שיצאו בסך הכל ארבע חוברות בשני כרכים. היה זה קובץ ספרותי-מדעי שעסק גם בשאלות הזמן והמקום. ייחודו של "העומר" היה בניסיון להעביר את המרכז הספרותי מהגולה לארץ ישראל. קשיים כלכליים בהוצאת כתב העת וחילוקי דעות לגבי אופיו וייעודו גרמו, בסופו של דבר, לסגירתו לאחר שנתיים בלבד. סיפורו הראשון של ש"י עגנון, "עגונות" - על שמו הוענק לסופר שם-העט שלו, "עגנון" - התפרסם בכרך השני, בחוברת השלישית של העומר.[1]