הפרעת התנגדות
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
הפרעת התנגדות (באנגלית: Oppositional Defiant Disorder, O.D.D) היא הפרעה התפתחותית התנהגותית. מתאפיינת בדפוס חוזר ונשנה של התנהגות נגטיביסטית ("דווקאית"), מתריסה, מתנגדת ועוינת, כלפי דמויות סמכות, כדפוס התנהגות קבוע הנמשך לאורך זמן[1].
תחום | פסיכיאטריה |
---|---|
טיפול |
|
קישורים ומאגרי מידע | |
MeSH | D000096865 |
סיווגים | |
ICD-10 | F91.3 |
ICD-11 | 6C90 |
על פי DSM-5 הסימפטומים הראשונים של הפרעת התנגדות מתריסה מופיעים לרוב בגיל הגן ולעיתים רחוקות מתחילים להופיע אחרי ההתבגרות המוקדמת.[2] הפרעה זאת לרוב מקדימה התפתחות של הפרעת התנהגות, במיוחד אצל אלו עם התנהגות מתפרצת בילדות. אך יחד עם זאת, רבים עם ההפרעה ילדים ומתבגרים, לא יפתחו לאחר מכן הפרעת התנהגות. בנוסף, הלוקים בהפרעת התנהגות מלאה, לרוב לקו בילדותם בהפרעת התרסה התנגדות.[3] גורמי הסיכון לשתי ההפרעות הם דומים: עימותים במשפחה, קיפוח חברתי-כלכלי, והתנהגות אנטי-חברתית של ההורים.
זיהוי ההפרעה בשלב מוקדם בילדות וטיפול מתאים בה, עשויים להביא לתוצאות טובות. טיפולים מתאימים אפשריים הם פסיכותרפיה (כגון טיפול התנהגותי וקוגניטיבי) כולל הדרכת הורים, טיפול משפחתי, ועוד.