התפרצות פריאטית
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התפרצות פריאטית (באנגלית: phreatic eruption), מכונה גם פיצוץ פריאטי, התפרצות אולטרה-וולקנית או התפרצות קיטור,[1] מתרחשת כאשר מאגמה מחממת מי תהום או מים עיליים. הטמפרטורה הקיצונית של המגמה (בין 500 ל 1,170 מעלות צלזיוס) גורם לאידוי כמעט מיידי של מים לאדים, וכתוצאה מכך נוצר פיצוץ של אדים, מים, אפר, סלע ופצצות געשיות.[2] בהר סנט הלנס במדינת וושינגטון, מאות התפוצצויות קיטור קדמו להתפרצות הפליניאנית של הר הגעש בשנת 1980. אירוע גיאותרמי פחות אינטנסיבי עלול לגרום ל"הר געש בוצי".
התפרצויות פריאטיות כוללות בדרך כלל שברי סלעים ואדים, כאשר הימצאות לבה נוזלית היא יוצאת דופן. הטמפרטורה של השברים יכולה להיות קרה או לוהטת. אם מאגמה מותכת נמצאת אף היא, וולקנולוגים מסווגים את האירוע כהתפרצות פריאטו-מאגמטית. התפרצויות אלה יוצרות מדי פעם מכתשים רחבים הנקראים מארים. פיצוצים פריאטיים יכולים להיות מלווים בפליטת גז פחמן דו-חמצני או מימן גופרי בכמות גדולה. פחמן דו-חמצני בריכוז של 30% יכול לחנק ולמוות, ואילו מימן גופרי פועל כרעל רחב-ספקטרום. התפרצות פריאטית באי ג'אווה בשנת 1979 הרגה 140 בני אדם, שרובם מתו כתוצאה משאיפת גזים רעילים.[3]