והיום איננו כלה
ספר מאת צ'ינגיז אייטמטוב / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
והיום איננו כלה (ברוסית: И дольше века длится день, בתרגום מילולי "יותר ממאה נמשך היום") הוא רומן מאת צ'ינגיס אייטמטוב, יצא לאור בברית המועצות בשנת 1980.
מידע כללי | |
---|---|
מאת | צ'ינגיס אייטמטוב |
שפת המקור | רוסית |
סוגה | רומן ריאליסטי |
הוצאה | |
הוצאה | עם עובד |
תאריך הוצאה | 1980. הורחב ב-1991. |
מספר עמודים | 398 |
הוצאה בעברית | |
תרגום | דינה מרקון ואמציה פורת |
קישורים חיצוניים | |
מסת"ב | 978-0-253-11595-9 |
הספרייה הלאומית | 001349465, 002786647 |
נכתב במקור ברוסית, יצא לאור בעברית בהוצאת עם עובד בתרגומם של דינה מרקון ואמציה פורת.
עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת במרחבי ערבות הסָארוֹזֵק שבקזחסטן. העלילה סובבת סביב עובד המסילה, בּוּרָאנִי יֵדִגֵיי, ביום שבו הוא מוביל את ידידו המנוח, קָזַנְגָפּ, לקבורה בבית הקברות העתיק, אנה בֵּית, לאחר שישים שנה של שלטון סובייטי. במהלך מסע הקבורה ידגיי נזכר ומהרהר במהלך חייו במדבר הסארוזק ובאגדות עם עתיקות מן המסורת הקזחית.
עלילת הספר חובקת "עולם ומלואו" ונעה במרחבי הזמן והמקום. במהלך הספר, העלילה נעה בין זמנים שונים בהיסטוריה וקופצת בין תקופות ומאורעות שונים. העלילה נעה בין אגדות עם קזחיות עתיקות ובין העידן המודרני, היא חוזרת למאורעות שונים שהתרחשו במהלך השלטון הסובייטי (כמו תקופת הטיהורים תחת שלטונו של סטלין ומותו של סטלין) ומגיעה עד לפגישה היסטורית עם ציוויליזציה מן החלל החיצון.
בשנת 1991, לאחר התפרקות ברית המועצות, הוסיף אייטמטוב לספר פרק שכנראה לא יכול היה לפרסם תחת השלטון הסובייטי, בו מוצגת נקודת המבט האופורטוניסטית של חוקר משטרתי, המבקש להתקדם בדרגות כדי ליהנות ממנעמי השלטון, על ידי האשמות שווא של אזרחים תמימים בדבר בגידה במולדת וחשיפת "קונספירציה" נגד השלטון הסטאליניסטי.
מוטיב מרכזי בספר הוא האסיר בעל הנפש המומתת: ה"מנקורט". מונח קירגיזי זה מתאר שבויים שעברו עינויי ששבר את רוחם והפך אותם לעבדים חסרי רצון עצמי. לפי סיפורי העם הקירגיזי היו כורכים על מצחו של השבוי רצועה רטובה עשויה עור גמלים וקושרים אותה במהודק כך שתפעיל לחץ על כל היקף ראשו. לאחר מכן, היו מעמידים את השבוי בשמש הקופחת, כך שרצועת העור הייתה מתייבשת ובכך מתהדקת אף יותר סביב ראשו. הלחץ הממושך והבלתי נסבל על ראשו והשהייה בשמש הקופחת במשך ימים היו מענים את השבוי עד כדי-כך שאיבד כל רוח עצמאית וסממן לאישיות. כך היה הופך לעבד נרצע לאדונו עד כי נטען שהיה מתכחש לאמו אם היה פוגש אותה. מוטיב ה"מנקורט" משמש כאנלוגיה מרומזת להשפעת השלטון הסובייטי. האזור בו חי גיבור הסיפור הוא סוג של "מנקורט" וכך גם לאומים, קבוצות ואנשים בודדים בברית המועצות, אשר תחת השלטון הקומוניסטי איבדו כל זהות לאומית או עצמית ומוצאים עצמם חיים במצב בו הם תלושים מסביבתם הטבעית והתרבותית ומשרתים את "האדון" הקומוניסטי ללא התנגדות.[1]