זכין לאדם שלא בפניו
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו[1] הוא כלל במשפט העברי המאפשר לבצע פעולה משפטית עבור אדם אחר, ללא ידיעתו של אותו אדם עבורו נעשית הפעולה, בתנאי שהשלכות הפעולה הן טובות עבור האדם שעבורו נעשית הפעולה.
המקרה הפשוט להדגמת הכלל הוא הקנאת מתנה לאדם ללא ידיעתו. כך פוסק הרמב"ם:
המזכה לחבירו במתנה על ידי אחר כיוון שהחזיק בה אחר כגון שמשך המטלטלין או הגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע זכה חבירו אף על פי שלא הגיעה המתנה לידו ואין הנותן יכול לחזור בו, אבל המקבל ידו על העליונה אם רצה מקבל אם לא רצה אינו מקבל שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו וזכות הוא שתנתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם לא ירצה אין נותנין מתנה לאדם בעל כרחו".[2]
כדי להקנות מתנה יש לבצע פעולת קנין, כמו בכל מכר. פעולה זו במכר, יכול לעשות הקונה או שלוחו. אולם במתנה יכול לעשות זאת כל אדם מכח הכלל הנ"ל.
התלמוד לומד כלל זה מפסוק בתורה.[3] אולם הראשונים חלוקים בדעתם אודות תוקפו של הלימוד. יש הרואים בלימוד זה לימוד גמור, וממילא לדעתם מדובר בדין דאורייתא אפילו כשהזוכה הוא קטן. לעומתם יש הסבורים שאין הלימוד הזה אלא 'אסמכתא'.[4] אולם כפי שנראה בהמשך (היסוד המשפטי של דין זכייה), לדעת חלק מהראשונים דין זכייה הוא חלק מדין השליחות. לפי גישה זו ייתכן שאין צורך במקור מעבר למקור של דין שליחות.[5]