חוק הפרלמנט 1911
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק הפרלמנט 1911 (באנגלית: Parliament Act 1911) הוא חוק שחוקק על ידי הפרלמנט של בריטניה. חוק זה חשוב מבחינת חוקתית ומגדיר באופן חלקי את מערכת היחסים בין בית הנבחרים לבין בית הלורדים. את החוק הזה יש לפרש יחד עם "חוק הפרלמנט 1949" ושני החוקים מצוטטים יחדיו כ"חוקי הפרלמנט של 1911 ו-1949".[1]
פרטי החוק | |
---|---|
מדינה | הממלכה המאוחדת |
שם רשמי | חוק להתניית תנאים בנוגע לסמכויותיו של בית הלורדים ביחס לאלה של בית הנבחרים ולהגבלת אורך כהונתו של הפרלמנט |
תאריך חקיקה | 18 באוגוסט 1911 |
גוף מחוקק | הפרלמנט של בריטניה |
שטחים שעליהם חל החוק | הממלכה המאוחדת |
הסכמה מלכותית | 18 באוגוסט 1911 |
סטטוס החקיקה | תוקן |
תאריך תחולה | 18 באוגוסט 1911 |
בעקבות דחיית אישורו של "תקציב העם" ב-1909, שאף בית הנבחרים לבסס את עליונותו כלפי בית הלורדים, שפגע במוסכמות כאשר התנגד לאישורו של התקציב. התקציב הועבר בסופו של דבר על ידי בית הלורדים, לאחר שאושר מחדש המנדט הדמוקרטי של בית הנבחרים בבחירות הכלליות שנערכו בינואר 1910. חוק הפרלמנט, שנועד למנוע הישנות מקרים כאלה של אי אישור תקציב, זכה גם הוא להתנגדות רחבה בבית הלורדים ודיון חוצה מפלגות נכשל, בעיקר בגלל שהחוק איפשר להעביר גם את הצעת החוק לשלטון בית לאירלנד. לאחר בחירות כלליות נוספות שנערכו בדצמבר, הועבר החוק בתמיכתו של המלך ג'ורג' החמישי, שאיים להעניק מספר מספיק של תוארי אצולה לאישים מהמפלגה הליברלית כדי להפיל את הרוב של המפלגה השמרנית.
החוק שלל לחלוטין באופן מעשי את הזכות של בית הלורדים להטיל וטו על חוקים בעלי משמעות כספית והגביל את זכות הווטו לסוגי חוקים אחרים לתקופה מרבית של שנתיים. החוק גם הגביל את משך תקופת הכהונה של הפרלמנט משבע שנים לחמש.