חוק זיכיון ים המלח
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
חוק זיכיון ים המלח, התשכ"א-1961 מעגן בספר החוקים את הזכות הייחודית שניתנה לבעל הזיכיון להפיק מחצבים וכימיקלים מים המלח, להתקינם לשיווק ולמוכרם. זיכיון ים המלח הוענק לחברת מפעלי ים המלח בע"מ ומאז חברה ממשלתית, ומאז שהופרטה בשנות ה-90 היא בבעלות חברת כימיקלים לישראל בע"מ.
פרטי החוק | |
---|---|
תאריך חקיקה | 31 במאי 1961 |
תאריך חקיקה עברי | ט"ז בסיוון תשכ"א |
גוף מחוקק | הכנסת הרביעית |
חוברת פרסום | ספר החוקים 11 ביוני 1961, עמ' 130 |
הצעת חוק | ממשלתית |
משרד ממונה | משרד האוצר |
מספר תיקונים | 2 |
נוסח מלא | הנוסח המלא |
שטח הזיכיון משתרע על כ-600 קמ"ר שהם 3% משטח מדינת ישראל. סך גודלו מגדיר בהכרח את טביעת הרגל האקולוגית של הזכיין הכורה ומפעליו הרחק מעבר לחופי ים המלח.[1]
החוק חוקק תחת מכבש לחצים מצד הבנק העולמי ולצידו בנקים אמריקאיים שתבעו חופש פעולה מלא לזכיין בתמורה למימון שהעניקו להרחבת כושר ייצור האשלג בדרום ים המלח."דומני כי קשה יהיה להגן בפני דעת הקהל בארץ ובעולם על עובדת הכניעה בפני דרישותיו השרירותיות של מר בלאק (יוג'ין רוברט בלאק, נשיא הבנק העולמי דאז)", הזהיר שר הפיתוח, מרדכי בנטוב, את שר האוצר, פנחס ספיר.[2]
הזיכיון הוארך בתיקון לחוק משנת 1986 והוא בתוקף עד שנת 2030.
ים המלח וסביבתו הם משאבי הטבע השייכים לציבור והמוחזקים על ידי המדינה למען הציבור ב"נאמנות ציבורית". על המדינה לשמור על משאבי טבע אלו ולנצלם באופן המשרת את האינטרס הציבורי.