חנה ושבעת בניה
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
סיפור האישה ושבעת בניה מתאר מעשה גבורה של אם יהודייה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם. על פי הסיפור, האם ושבעת בניה מובאים לפני המלך או הקיסר. הם נדרשים, בזה אחר זה, לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה. כל אחד מן הבנים מסרב כאשר מגיע תורו, ומוצא להורג לעיני אמו.
הסיפור מופיע בגרסאות שונות ובמקורות שונים, ומיוחס לתקופות שונות. בספר מקבים ב' הסיפור מופיע על רקע גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס ומתואר כאחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים בידי יהודה המכבי ואנשיו.
בקרב היהודים הסיפור הפך למופת לדבקות בתורה ובמצוותיה וסמל לנכונות למות על קידוש השם. הסיפור אומץ גם על ידי הנוצרים והמוסלמים. אצל הנוצרים שבעת הבנים מכונים "המכבים" והאם ובניה נחשבים ל"מרטירים".
סיפור האישה ושבעת בניה נחשב דוגמה לעיקרון "ייהרג ובל יעבור" שבימים כתיקונם חל ביהדות רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בימי שמד רוחני חל על כל המצוות.