יחסי גרמניה הנאצית עם העולם הערבי
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
היחסים בין גרמניה הנאצית לבין הנהגת העולם הערבי נסובו סביב זלזול, תעמולה, שיתוף פעולה, ובמקרים מסוימים חיקוי.[1] היחסים הפוליטיים והצבאיים בין הצדדים התבססו על פעולות איבה משותפות כלפי אויבים משותפים, בהם האימפריאליזם הבריטי וצרפתי, הקולוניאליזם, היהודים והציונות. יסוד מרכזי נוסף לשיתוף פעולה זה היה האנטישמיות של הנאצים, שהעריצו כמה מנהיגים ערבים ומוסלמים, ובמיוחד אמין אל-חוסייני. בציבוריות ובפרטיות, אדולף היטלר והיינריך הימלר יצאו באמירות חמות על האסלאם כדת וכאידאולוגיה פוליטית, ותיארו אותה כצורה דתית ממושמעת יותר, מיליטריסטית, פוליטית ומעשית יותר מאשר הנצרות, ושבחו את מה שהם תפסו כמיומנות בפוליטיקה ומנהיגות צבאית של מוחמד, מייסד האסלאם.
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים. | |
עם זאת, האידאולוגיה הגזעית הנאצית הרשמית ראתה גם בערבים והצפון אפריקאים כנחותים מהגזע הארי, הצהרה עליה חזרו היטלר ומנהיגים נאצים אחרים. היטלר לא הותיר ספק בדבר הזלזול שלו בעולם הערבי, וכתב בספרו מיין קאמפף "כאדם פולקי, המעריך אנשים על בסיס גזעי, אני מונע על ידי ידיעה בלבד של נחיתותם הגזעית של מה שמכונה 'מדינות מדוכאות'".[2]
העולם הערבי משך תשומת לב מיוחדת מצד היסטוריונים שבחנו את הפשיזם מעבר לאירופה. החוקרים התמקדו בעיקר בכוחות פרו-נאציים ופרו-פשיסטיים, והדגישו את התמיכה שהייתה לפשיזם ולנאציזם ברחבי העולם הערבי. עם זאת, נרטיב זה עורער על ידי מספר חוקרים[3] הטוענים כי דיונים פוליטיים ערביים בשנות השלושים והארבעים היו מורכבים למדי. הפשיזם והנאציזם, לטענתם, נדונו לצד אידאולוגיות פוליטיות אחרות, כמו קומוניזם, ליברליזם וחוקתיות. יתר על כן, העבודות הרוויזיוניסטיות האחרונות הדגישו את הקולות והתנועות האנטי-פשיסטיות והאנטי-נאציות בעולם הערבי.[4][5] למרות מאמציו של המופתי להשיג גיבוי גרמני לעצמאות ערבית, היטלר סירב והעיר כי הוא "לא רוצה דבר מהערבים".[6]