יציאה מארץ ישראל (הלכה)
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
יציאה מארץ ישראל הוא דיון הלכתי שעוסק בהגדרה המדויקת של מצוות יישוב ארץ ישראל: האם חלה חובה על אדם לשהות בכל רגע ורגע בארץ ישראל, או שמותר לצאת ממנה לתקופה קצרה לשם טיול בחוץ לארץ, פעילות כלכלית וכדומה.
משנה | מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א |
---|---|
תלמוד בבלי | מסכת כתובות, דף ק"י, עמוד ב' - דף קי"א, עמוד א' |
משנה תורה | ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ט' - הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה י"ב |
מקורות נוספים | משנה ברורה, סימן תקל"א, סעיף קטן י"ד |
השאלה נדונה עוד מתקופת ימי התלמוד. חז"ל התייחסו בחומרה לאלו שרצו לצאת מארץ ישראל למטרות קבע, ולעיתים גם ליציאה מזדמנת. הרמב"ם פסק כי מותר לצאת מהארץ באופן זמני עבור לימוד תורה, נשיאת אישה, הצלת ממון מידי עכו"ם, סחורה ורעב כבד בארץ.[1] על אף שאין היתר לצאת מהארץ עבור טיול לחו"ל,[2] בעקבות ייעול אמצעי התחבורה שקיצר את זמן הנסיעה, כאשר זמן השהות בחו"ל קצר מחודש יש המקילים שלא להחשיבו ליציאה. עם זאת, מסכימים רבנים כי יש מעלה גדולה להישאר תמיד בארץ כדי לקיים את המצווה של ישיבה בארץ[3] וכן כי עיקר קיום המצוות בארץ.[4]
בפועל, כיום רווח הנוהג לטייל ואף לשהות בחו"ל תקופות ארוכות בקרב רבים מהציבור הדתי.