ירושלים בתקופה הצלבנית
פרק היסטורי בתולדות ירושלים / ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
התקופה הצלבנית בירושלים החלה עם כיבוש העיר בידי הצלבנים ב-1099, במהלך מסע הצלב הראשון, והפיכתה לבירת ממלכת ירושלים הנוצרית, לאחר 450 שנות שלטון מוסלמי. הייתה זו מן התקופות הסוערות בתולדות העיר, והיא התאפיינה במלחמות וכיבושים תכופים ובהעברת השלטון בעיר מיד ליד, בין הצלבנים והשושלת האיובית המוסלמית.
דגל ירושלים בתקופה הצלבנית | |
ירושלים הצלבנית | |
מדינה | ממלכת ירושלים ממלכת ירושלים |
---|---|
שפה רשמית | לטינית, צרפתית עתיקה |
תאריך ייסוד | 1099 |
שטח | 1[1] קמ"ר |
אוכלוסייה | |
‑ בעיר |
30,000 מתוכם 10,000 צלבנים ממוצא אירופאי[2] (1160) |
קואורדינטות | 31°46′36″N 35°14′03″E |
אזור זמן | UTC +2 |
תפנית ראשונה אירעה רק ב-1187, כשהעיר נכבשה בידי צבאו של צלאח א-דין והחלה בה התקופה האיובית. תקופה זו קרויה על שם השושלת האיובית, שהייתה הסולטנות המוסלמית שהשתלטה על המזרח התיכון בתחילת המאה ה-12. בתום מסע הצלב השישי, ב-1229, חזרה ירושלים שוב לשליטתם של הצלבנים, עד שנכבשה בידי פושטים ח'וואריזמיים ב-1244. התקופה הצלבנית-איובית באה לקיצה עם עליית הממלוכים לשלטון במצרים ב-1260 וכיבוש ארץ ישראל על ידם.
התקופה האיובית הותירה הרס וחורבן בעיר. תחילה נהרסו ביצוריה, אחריהם מרבית המבנים שבה (כחלק ממדיניות איובית מכוונת של אדמה חרוכה), במטרה למנוע מהצלבנים כל אחיזה בעיר ובארץ.
תקופה זו, הקצרה יחסית אך די סוערת, הייתה יוצאת דופן בהיסטוריה של ירושלים: לראשונה מאז חורבן העיר ובית המקדש בשנת 70, שימשה ירושלים כעיר בירה של ישות מדינית עצמאית, סטטוס שאליו חזרה חלקית רק בתקופת המנדט הבריטי בתחילת המאה העשרים, ובמיוחד לאחר הכרזתה כבירת מדינת ישראל העצמאית ב-1948.
לתקופה הצלבנית בתולדות ירושלים הייתה השפעה מכרעת על ההיסטוריה של המזרח התיכון, אשר הקרינה אל מעבר לגבולות האזור, על ארצות האסלאם ואף על אירופה הנוצרית. מסעי הצלב העלו את מעמדה של ירושלים באסלאם, חיזקו וקיבעו את מיקומה בהיררכיה של המקומות הקדושים לאסלאם, אך לא הפכו את העיר למרכז רוחני או פוליטי. משנותק רעיון הג'יהאד משמה של ירושלים בתום התקופה האיובית, שקעה העיר וירד מעמדה הגאו-פוליטי. בתחילת התקופה הממלוכית הפכה ירושלים לעיר משנית, ולאחר מכן, בתקופה העות'מאנית, הפכה לעיר שדה.
תהפוכות אלו לא פסחו על הקהילה היהודית בירושלים, שלמרות הנסיבות הקשות נאחזה בעיר, תוך מאבק עיקש בגלי ההרס וההרג, ותוך ניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.