מהומות 1919 במצרים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מהומות 1919 (בערבית: ثورة 1919) היו גל מהומות שנמשך כארבעה חודשים כנגד הפרוטקטורט של האימפריה הבריטית במצרים. המהומות נחשבות לאירוע מכונן בהתפתחות הלאומיות המצרית המודרנית ובאתוס מאבק העם המצרי לעצמאות[1]. המהומות נשאו אופי מהפכני, ומכונות עד היום בפי המצרים המהפכה המצרית (אלת'ורה אלמצריה), אף על פי שלא הייתה זו מהפכה במובן הקלאסי של החלפת שלטון.
בשונה ממהפכות אחרות בהן היה מעורב שינוי סוציו-אקונומי בחברה, לא התקיים שינוי שכזה במצרים. מטרת הלאומנים המצריים שהנהיגו את ההתקוממות האזרחית הייתה פיתוח כלכלי, עידוד היוזמה הפרטית של המצרים והשתחררות מתלות כלכלית מלאה בבריטניה. המנהיגות המהפכנית באה משכבת העילית בחברה המצרית, אך המהומות עצמן הקיפו את כל שכבות האוכלוסייה המצרית; מהפלאח המצרי בכפר הנידח, עד לתושבי הערים הגדולות; סטודנטים ותלמידי בתי הספר, קופטים ומוסלמים, גברים ואף נשים. הישגיה הפוליטיים של ההתקוממות היו מוגבלים. אמנם, המצרים קבלו עצמאות רבה יותר מהבריטים, אך לא עצמאות מלאה, והנוכחות הצבאית והמדינית הבריטית במצרים נמשכה בקנה מידה גדול גם לאחר תום המהומות.
מפלגת אל-ופד, שאך זה הוקמה, מילאה תפקיד חשוב במהומות. בעזרת תעמולה נרחבת הגיעו רעיונותיה לכפרים הנידחים ביותר והשפיעו על העם המצרי. הצלחתה מיוחסת לארגון המסועף שלה ולאישיותו של מנהיגה, סעד זע'לול. ייחוד נוסף של המהומות היה המיזוג שנוצר בין המעמד הנמוך של הפלאחים המצריים ובין האידאולוגיה הלאומנית של מפלגת אל-ופד. ההתקוממות לוותה בפרצי אלימות שלובו על ידי התעמולה של מפלגת אל-ופד. אלימות זו היוותה תקדים, שכן עד לפרוץ המהומות הפגין העם המצרי בדרך כלל סבילות. הפלאחים המצרים חיו בשיגרת חייהם הדלה ומיעטו להתערב בחיים הפוליטיים. את ההתקוממות העממית תיאר הסופר נגיב מחפוז:
היום השני התחיל מאז שעות הבוקר המוקדמות בשביתה כללית, ובה השתתפו כל בתי הספר על דגליהם, והמונים רבים של אזרחים. מצרים קמה לתחייה בדמותה של ארץ חדשה המשכימה בהמוניה אל הכיכרות, למאבק, לאחר שכלאה את זעמה זמן רב... ההפגנה צעדה באון וחלפה על פני בתיהם של נציגי מדינות הזרות, מכריזה על מחאתה בשפות שונות.
— נגיב מחפוז, בית בקהיר, עברית: סמי מיכאל, 1981, עמ' 267–268
קיימת מחלוקת בשאלה, האם המהומות הן תוצאה של תוכנית מאורגנת מראש, או שהן תוצאה של התפרצות ספונטנית מצד האוכלוסייה. חלק מההיסטוריונים גורסים שהארגונים והמפלגות המצריים נוצרו במהלך המהומות, והמנהיגים הם תוצר לוואי שלהן. אף על פי שסעד זע'לול ומנהיגים אחרים יכלו לצפות את ההסלמה, לא הייתה להם תוכנית מובנית לפרוץ המהומות ולאופי האלים שלבשה ההתקוממות.