מחנות ריכוז בצרפת
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
מחנות מעצר וריכוז רבים הוקמו בצרפת לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה. מחנות כאלה הוקמו במהלך מלחמת העולם הראשונה לשם מעצר אסירים אזרחיים גרמנים, אוסטרים ועות'מאנים. הרפובליקה הצרפתית השלישית (1871–1940) הקימה מחנות כליאה לפליטים ספרדים שנמלטו ממלחמת האזרחים בספרד (1936–1939). בעקבות איסור פעילותה של המפלגה הקומוניסטית של צרפת (PCF) על ידי ממשלתו של אדואר דאלאדיה, שימשו המחנות למעצר אסירים פוליטיים קומוניסטים. הרפובליקה השלישית אסרה גם אנטי-נאצים גרמנים (בעיקר חברי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה, KPD).
לאחר ההצבעה ב-10 ביולי 1940 על מתן סמכויות שלטון מלאות למרשל פטן והכרזה על משטר וישי, שימשו מחנות אלה למעצר יהודים, צוענים ואסירים פוליטיים שונים (אנטי-פשיסטים). המחנות הרבים של משטר וישי הפכו למגזר כלכלי בפני עצמו. ההיסטוריון מוריס רייספוס (Maurice Rajsfus) כתב: "הפתיחה המהירה של מחנות חדשים יצרה מקומות עבודה, והז'נדרמריה לא הפסיקה לשכור עובדים בתקופה זו". [1] רוב המחנות הללו נסגרו לאחר שחרור צרפת בתום מלחמת העולם השנייה. עם זאת, חלקם פעלו במהלך מלחמת אלג'יריה (1954–1962). כמה מהם שימשו למעצר חארכי (אלג'יראים שלחמו בצד הצרפתי) לאחר הסכמי אוויאן ב-19 במרץ 1962. מחנה הריכוז ריווזאלט בפירנאים המזרחיים ומחנה בור-לאסטיס (Bourg-Lastic) בפוי דה דום שימשו גם למעצר פליטים כורדים מעיראק בשנות ה-80.