עליית החסידים
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, והייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.
השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ.[1] בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.