פסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק
ויקיפדיה האנציקלופדיה encyclopedia
פסק דין לוכנר נגד מדינת ניו יורק (באנגלית: Lochner v. New York; מראה מקום: 198 U.S. 45 (1905)) הוא פסק דין מכונן, שניתן בשנת 1905 על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובו נקבע כי הטלת מגבלות אסדרתיות (רגולטוריות) על שעות עבודה ומנוחה של עובדים מהווה פגיעה בלתי חוקתית בחופש החוזים ומפרה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית.[1] פסק הדין וההלכה שנקבעה בו סימנו את תחילתו של "עידן לוכנר" שבו בוטלו חוקי עבודה על ידי בתי המשפט בארצות הברית בשם ההגנה על חופש החוזים, ונמשך עד שנות ה-30 של המאה ה-20.
עובדות מהירות מידע החלטה, ערכאה ...
מידע החלטה | |
---|---|
ערכאה | בית המשפט העליון של ארצות הברית |
תאריך טענות | 24 בפברואר 1905 |
תאריך החלטה | 18 באפריל 1905 |
מראה מקום |
198 U.S. 45 25 S. Ct. 539; 49 L. Ed. 937; 1905 U.S. LEXIS 1153 |
החלטה | |
האסדרה על שעות עבודה ומנוחה של מאפיות שנקבעה על ידי מדינת ניו יורק מטילה מגבלות בלתי מוצדקות על חופש החוזים לפי התיקון הארבע עשר לחוקת ארצות הברית. | |
חברי המותב | |
נשיא בית המשפט | מלוויל פולר |
חברי המותב | ג'ון מרשל הרלן, David Josiah Brewer, Henry Billings Brown, אדוארד דאגלס וייט, Rufus W. Peckham, ג'וזף מק'קנה, אוליבר ונדל הולמס הבן, ויליאם דיי |
דעות בפסק הדין | |
דעת רוב | Peckham, מלוויל פולר, Brewer, Brown, ג'וזף מק'קנה |
דעות נוספות |
ג'ון מרשל הרלן, אדוארד דאגלס וייט, ויליאם דיי פסקו בדעת מיעוט שהחוק אינו בלתי חוקתי לאור הזיקה הקיימת בין מטרת החוק לתכליתו, שהיא הגנה על בריאות העובדים. אוליבר ונדל הולמס הבן קבע בדעת יחיד שהתיקון ה-14 לחוקה אינו מעגן את חופש החוזים. |
סגירה